הסיבות להזנחת תופעת הצלת יהודים על ידי יהודים בזיכרון השואה

נושא הצלתם של יהודים בידי יהודים נדון בספרות עוד משנות החמישים של המאה העשרים, אך לא תחת הכותרת הזאת, אלא במחקרים על ההתנגדות לנאצים, על מעשי היודנרטים ועל תנועות המחתרת היהודיות בארצות השונות. עם התפתחות הדיון על המצילים הלא יהודים - "חסידי אומות העולם" - בייחוד בשני העשורים האחרונים, השתרשה תפיסה שהצלת יהודים נעשתה רק בידי לא יהודים.

על אף כל ההתפתחויות האלה, עדיין לא זכה נושא הצלתם של יהודים בידי יהודים לתשומת הלב הראויה לו, אף שנרטיב השואה בחברה הישראלית ובתודעת היהודים תופס מקום מרכזי. נראה כי הזנחת הנושא בספרות המחקר נובעת במידה רבה מהנחות מוקדמות של החוקרים לגבי אופי ומניעי העזרה מצד יהודים. הנחה אחת רואה בעזרה זו לא יותר מתופעה מקרית שנעשתה בידי יהודים נרדפים אשר היתה להם השפעה מוגבלת מאוד על גורלם שלהם ושל אחרים כאילו שקרבן אינו יכול להיות גם מציל.'* העובדה שרבים מניסיונות העזרה לא הסתיימו בהצלחה בוודאי תרמה להתעלמות היחסית מתופעה זו.

הנחה שנייה מייצגת תפיסה רווחת הרואה בסולידריות בין יהודים עניין ברור מאליו שאין צורך להסביר את מניעיו, או לציין במיוחד וזאת בניגוד גמור לעזרה מצד לא-יהודים, הסותרת הנחות מסורתיות אודות "שנאת עשיו ליעקביי. הנחה נוספת היא שיהודים היו קורבנות פסיביים, חלוקים בינם לבין עצמם, ושמנהיגי קהילות רבים היו בלתי יעילים במקרה הטוב ומשתפי פעולה במקרה הגרוע. חלק מהסיבות להזנחת המחקר בתופעת הצלת יהודים על ידי יהודים הן אובייקטיביות.

לניסיונות ולפעולות ההצלה שביצעו יהודים בתנאים מיוחדים, בקרב פרטיזנים ביערות או בפעילות בזהות שאולה במסגרת מחתרות כלליות, אשר פעלו בסביבה עוינת או במחנות נאציים וכדומה, היה אופי חשאי ומחתרתי. בתנאים המסוכנים האלה, ומפאת הזהירות והחשאיות המרבית הראויות לפעילות מן הסוג הזה, אין פלא שלא השתמרו תעודות ורשימות שהיו עלולות להעמיד בסכנה את המצילים ואת היהודים שהם ניסו להציל.

בנוסף, היו כנראה ניסיונות הצלה, בפרט אלו שנעשו על ידי יחידים, אשר לא צלחו ובמקרים רבים לא נשארו עדים ועדויות כדי לטפח את הנצחתם. זאת, שלא כמו פעולות הצלה בהיקפים רחבים יותר שנעשו על ידי ארגונים, תנועות נוער או הפרטיזנים בהם שרדו רבים. בנוסף לכך, הניצולים עצמם "הסתייגו מהדרך שבה ניסו לדובב אותם [...] ובמיוחד התרעמו מהשאלה כיצד נשארו בחיים" גם מתוך המצילים ששרדו, נמנעו רבים מלספר את מעשי גבורתם. כדברי סוני שי כי לאחר שהגיעה לארץ "כל כך התביישתי שאני ניצולת שואה! [...] וגם כן בארץ, כל הזמן דברו על גטו ורשה ואיך שלחמו ואנחנו לא לחמנו. עד שהבנתי שבעצם המלחמה שהורי עשו זו גם מלחמה וזה לא פחות מאשר מלחמה במקום אחר. אבל אז התביישתי."* היה זה חלק מאותו "האלם של שארית הפליטה והפער בינה לבין הארץ - ישראלים" כפי שמכנה זאת חנה יבלונקה.* פעולות הצלה רבות קוטלגו תחת הכותרת של התנגדות, מונח אשר תאם לרוח התקופה של תקומת המדינה בה ניסו מנהיגיה להגדיר ולטפח זהות לאומית.

הגדרה ברוח זו, של מונח ההתנגדות ניתן למצוא בספרו של יהודה באואר "הרהורים על השואה: "כל פעולה קבוצתית שננקטה בהכרה כנגד חוקים, פעולות או כוונות ידועות או משוערות של הגרמנים ועוזריהם שמגמתם לפגוע ביהודים".

"כאן בארץ הגבורה היחידה שהעריכו היתה עמידה מול האויב עם נשק ביד." הצלה של יהודי על ידי יהודי נתפשה כמעשה מובן מאליו וכמחויבות טבעית בעם בו כל "ישראל ערבים זה לזה". עם הגעת הפליטים לארץ החלו אנשים לזהות דמויות ובעלי תפקידים מהמחנות וגבר הרצון לנקום בהם. נוצרה אוירה מתוחה ובעקבותיה חוקק החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י - 1950. באווירה כזו אין פלא שאנשים העדיפו לשתוק. גם לראשי השלטון בארץ ולבעלי התפקידים המרכזיים במוסדות הציוניים הייתה ההצלה על ידי יהודים נושא בעייתי לדון בו. קשה היה להתמודד עם האמת הקשה כי יהודים פרטיים תחת הכבוש גילו אומץ לב ותושייה אשר הסתיימו לא פעם בהצלחות לעומת כשלונותיהם של הארגונים היהודיים הרשמיים.

כפי שצוין, בשנים הראשונות לקום המדינה היתה מטרה ראויה להשמטת התופעה מסדר היום הציבורי מתוך רצון לבנות את דמות ה"צבר" הישראלי. אולם בשנים אחר כך, זוהו פעילי המחתרות שהיו ברובם חברי תנועות הנוער הציוניות כחברי תנועות השמאל הישראלי. על רקע המאבק בין השמאל לימין, שוב נדחק זיכרון גבורתם. לבסוף, תהליך חשיפה מסודרת של מצילים הוא תהליך הבונה את עצמו. כפי שכותב אברהם מילגרם בספרו על תהליך איתור "חסידי אומות העולם" אשר חלחל לתודעת הצבור בהדרגה.

התהליך "החל בסוף שנת 1962 ועד 1980 הוכרו כ- 3,500 חסידים בלבד מקרב כ- 25,000 שזכו להכרה עד סוף שנת 2013."*? לכן, היעדר תהליך מקביל לגבי המצילים היהודים וקביעת אמות מידה להגדרת המציל היהודי מנע חשיפת מקרי הצלה נוספים והוסיף לטשטוש התופעה. מקור: חוברת משותפת של בני ברית ולוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודיים בשואה הוועדה פועלת לצמצום פער של שבעים שנה במהלכן לא זכו גיבורים אלה לחשיפה ולהוקרה מטעם העם היהודי.

לשם כך, מקדמת הוועדה פעילות ציבורית בארץ ובחו"ל בקרב הממשל, האקדמיה, מערכות חינוך, קהילות ישראל ומוסדותיהן, וכן ארגונים ומוסדות העוסקים בהנצחה. מתוך מחויבות לנושא, מקיימים המרכז העולמי של בני ברית וקרן קימת לישראל מדי שנה מאז 2002 טקס ייחודי ביום השואה, המוקדש למצילים היהודים. הטקס נערך בהשתתפות מאות תלמידים, חניכי מכינות קדם צבאיות, חיילים, ניצולים, מצילים ובני משפחותיהם. החל משנת 2011 מעניקה הוועדה והמרכז העולמי של בני ברית למצילים היהודים או לשאריהם את "אות המציל היהודי" כהוקרה ל"מסירות, התעוזה והגבורה" שגילו בהצלת בני עמם.

עד שנת 2018 הוענקו אותות אלה למאתיים מצילים שפעלו בצרפת, הונגריה, יוון, גרמניה, סלובקיה, רוסיה, יוגוסלביה, ליטא, פולין, איטליה, בלגיה, רומניה והולנד. הענקת האות נשענת על פעילות שוטפת של חברי הוועדה בליקוט ובחינת סיפוריהם של המצילים על פי הקריטריונים הבאים: המועמד פעל בארצות הכיבוש תחת השלטון הנאצי בזמן המלחמה, או פעל בארצות ששיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית בנושא רדיפת יהודים בתקופה שבין 1.9.1939 - 8.5.1945.

המועמד פעל בגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 או פעל באוסטריה לאחר ה"אנשלוס" ב-13/3/1938.

יהודים שסיכנו עצמם לפדות ילדים יהודים, מיד עם תום המלחמה, עד סוף שנת 1946, תוך כדי סיכון של פגיעה ע"י גורמים אנטישמיים.

השתייך לעם היהודי בשעת פעילות ההצלה.

סיכן את חייו בפעולת ההצלה מעבר לסכנות שארבו לו ללא פעולות ההצלה.

לא דרש ולא קבל תמורה כתנאי להצלה.

המעשה נתמך בעדויות של ניצולים ו/או במחקרים וחומר ארכיוני אמין.

פעולת ההצלה נעשתה לטובת יהודים שאינם קרובי משפחת המציל.

הוקרה תינתן למציל/ה או קרובי משפחה, על פעולת הצלה בין אם פעולה זו הצליחה או לא.

פעולת ההצלה היתה של ריבוי יהודים. עם זאת, תוכל הוועדה במקרים חריגים, לאשר גם מצילים שהצילו בודדים.

בחוברת זו ניתן למצוא דוגמאות מתוך מאגר המצילים להם הוענק "אות המציל היהודי". חלקם פעלו ביוזמות פרטיות וחלקם פעלו במסגרת מחתרות, תנועות הנוער וארגונים.

מקור: חוברת משותפת של בני ברית ולוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודיים בשואה