סיפורי מצילים ומצילות - שמות משפחה באות פ' (1)
בדף זה תמצאו את סיפוריהם של מצילים ומצילות — יהודים שהצילו יהודים בתקופת השואה, ששמות משפחתם מתחילים באות פ'.
כל מציל ומצילה שפעלו להצלת יהודים בתקופה האפלה ביותר הם עדות לאומץ, לאחווה ולמוסר יהודי שאין כדוגמתם. הסיפורים מבוססים על עבודת תיעו ד ומחקר מקיפה ומרגשת המבוססת על מחקרו רחב ההיקף של משה גרומב, יו"ר ועד הפעולה להכרה ביהודים שהצילו יהודים בשואה.
אנדריי פאברי
אנדריי פייג פאברי נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1919. היה חבר תנועת השומר הצעיר. בשנת 1930 עברה המשפחה לברטיסלבה שם המשיך בפעילות תנועתית. במרס 1942 עם תחילת הגירוש, בעיקר גירוש הבנות מסלובקיה, נשלח על ידי תנועתו לבודפשט. אנדריי נפגש עם שמו שטרן, ראש הקהילה היהודית בבודפשט, סיפר לו על הגירוש וביקש את עזרתו בקליטת פליטים שיגיעו מסלובקיה לבודפשט. בשנת 1943 נעצר אנדריי על ידי המשטרה ונשפט למאסר על זיוף תעודות וגניבת גבול. ברח מבית המעצר והגיע לבית הזכוכית ברחוב ואדאס. הצטרף לפעילות המחתרתית והיה בצוות בית המלאכה לזיוף תעודות. בדצמבר 1944 עם גילוי בית המלאכה לזיוף תעודות, נעצר יחד עם דוד גור ומיקי לנגר. הוא נחקר, עונה ועמד להיות מוצא להורג אך השתחרר בפעולה נועזת של המחתרת החלוצית. אחרי השחרור עסק מחוץ לבודפשט, בארגון בתי ילדים, עבור ילדים יהודים יתומים ורעבים. במשך כחצי שנה ניהל את בית הילדים בביקשצ'אבה. חזר לבודפשט ועבד במחלקת הילדים של הצלב האדום הבינלאומי. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
ארנסט פאול
ארנסט פאול נולד בשנת 1928. היה חבר בתנועת דרור הבנים. הגיע לבודפשט ב-1941 ובאותה שנה הצטרף לתנועתו בפרבר אויפשט של הבירה. בשנת 1943 פגש את נשקה גולדפרב, מאוחר יותר את צבי גולדפרב, וילי איזיקוביץ וחברים אחרים, ובשם בדוי ותעודות מזויפות התחיל לעסוק בפעילות מחתרתית. מילא שליחויות למחנות של עבודת כפייה כדי להבריח חברים לבודפשט. הסתובב בעיר לבוש מדים של סגן בארגון הטרום צבאי 'לוונטה' ולפי רשימה שבידיו הוציא יהודים מן הגטו. רכוב על אופנוע קיים קשר עם הבונקרים ועסק בהספקת מזון וציוד עבורם. נעצר על ידי אנשי 'צלב החץ' הפשיסטי והובא למפקדה ברחוב אנדרשי 60. אחר כך נלקח להמשך חקירה למפקדה של הגסטפו בבודה. כאשר הובל יחד עם קבוצה של יהודים אל נהר הדנובה שם התכוונו הפשיסטים לירות בהם, הצליח להימלט ולהגיע לאחד הבונקרים בבודה, אך גילה שהבונקר כבר התגלה על ידי המשטרה ההונגרית. בפארק בקרבת תחנת רכבת מזרח פגש את וילי איזיקוביץ, שכיוון אותו לבונקר אחר של התנועה שהיה בקרבת מקום. כעבור יומיים גם בונקר זה התגלה ויושביו הובלו לבית הסוהר בשדרות מרגיט. עבר חקירות אכזריות ולבסוף הובא לאחד 'הבתים המוגנים' ושם שוחרר על ידי הצבא האדום. שרד ועלה לארץ ישראל. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
שמואל פבזנר
שמואל מרקוביץ' פבזנר נולד בפולין בשנת 1912. כשפלשו הגרמנים לדרוסקינינקאי שבליטא ביוני 1941 היה שמואל רווק קומוניסט מלנינגרד, מנהל מחנה קיץ בעיר ל-300 נערים מביאליסטוק מטעם תנועת הנוער הקומוניסטית "הפיונירים". 140 נערים מהקבוצה היו יהודים. הוא קיבל הוראה לפנות את ילדי המחנה ברכבת כדי להחזירם להוריהם בביאליסטוק. הגרמנים כבר התקרבו למחנה, ואמצעי המילוט היחיד היה הרכבת, שאותה גדשו אלפי פליטים אחוזי בהלה. פבזנר הצליח להעלות את כל הילדים על הרכבת האחרונה. מאחר שהדרך נהרסה מההפגזות, הורה לנהג הקטר לשנות את כיוון הנסיעה לווילנה שבליטא. הרכבת המשיכה להרי אורל בפיקודו של פבזנר, נתונה להתקפות מטוסי הגרמנים בנסיעה שנמשכה כשבועיים. כשנתקלו בהפגזה אווירית הייתה הרכבת עוצרת את נסיעתה, והילדים היו מתפזרים ביערות שלצד המסילה. בתקיפות נפגעו חלק מהילדים, ובעיקר נפגעו הקרונות. בתום כל תקיפה ספר פבזנר את כל הילדים והובילם בחזרה אל הרכבת. בעת עצירה בעיר מינסק ירד פבזנר מהרכבת לאסוף ציוד ומזון לילדים, ושם נפגע בידו מהפצצה אווירית. הרכבת עזבה בבהילות בלעדיו, אולם לאחר קבלת טיפול רפואי ולמרות הפציעה, השיג את הרכבת בתחנה אחרת. ביולי 1941 הגיעה הרכבת לתחנה האחרונה בסאראפול, ומשם הועברו הילדים לכפר קרקולינו שבהרי אוראל. הוא הקים לילדים בית ספר במקום ודאג לאוכל ולביגוד חם בקור של ארבעים מעלות מתחת לאפס. פבזנר קיבל עליו להיות אחראי לילדים ולהבטיח את ביטחונם במשך חמש שנים. ביוני 1946 ליווה פבזנר 59 ילדים לגבול הפולני ונפרד מהם. בהמשך חזר לברית המועצות. הקבוצה עלתה לישראל ונקלטה בקיבוץ דרור. זכה להוקרת ממשלות פולין וברית המועצות על הצלת ילדים. זכה באות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
דב פוגל
דב פוגל נולד בהונגריה בשנת 1927. באפריל 1942 הגיע לבודפשט, פגש את אשר ארני והצטרף לתנועת דרור הבונים. אחרי כניסת הגרמנים להונגריה במרץ 1944, עבד בחפירת ביצורים בפרברי בודפשט. בסתיו 1944 צירף אותו אשר ארני לפעילות המחתרתית של תנועתו. פעל בהספקת מזון וציוד למקומות מסתור ולבונקרים. אחרי השחרור פעל בגילוי ובטיפול בילדים יהודים יתומים. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1946. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
הנרי פוהורילס
הנרי פוהורילס נולד בצרפת. אביו השתתף בקונגרס היהודי הראשון בבאזל. בתחילת המלחמה נשלחו מאות ילדים יהודים מרחבי אירופה לצרפת, שנראתה כמקלט בטוח. אחת הקבוצות, שמנתה כמה עשרות ילדים, נשלחה למחנה קיץ, ושם הוצמדו להם מדריכים מקומיים, בהם הנרי פוהורילס, שנחשב לאחד הפופולאריים במחנה. הנרי עסק בלימודי צרפתית וגיבוש הילדים. קבוצת הילדים עם המדריכים הייתה עוברת ממקום למקום ככל שהזמנים השתנו ונעשו קשים יותר. הם התמקמו באזור "מאסיף סנטרל" בצרפת וניסו להמשיך את חייהם כרגיל בלימודים ובפעילות בקן של התנועה הציונית בני ציון. הנרי לימד פרקים רבים מתולדות הארץ והציונות, והם ציינו חגים ושבתות. החניכים מעידים כי ידע לעמוד לצד הנוער המתבגר ולצקת בהם זהות ציונית ויהודית. עם התגברות הגזרות על היהודים בידי משטר וישי קמה המחתרת היהודית. הנרי פיקד על אחד התאים, ולאחר מותו של אחד המפקדים קיבל פיקוד על תא נוסף. הוטל עליו לגייס את החברים להצלת היהודים שנתפסו באזור הגבול האיטלקי והשוויצרי. הם נקטו בצעדים קיצוניים כולל זיוף תעודות או הסתרתם במוסדות נוצריים והצליחו להציל כמה משפחות וילדים. הקבוצה הזאת נחשבה לאחת המוצלחות ביותר. בהמשך נתפסו 12 חברים של הקבוצה בידי הגסטפו. הם עונו, ולאחר שאליאס ברונר, מפקד הנאצים בפריז, הצליח לארגן את הרכבת האחרונה מפריז לכיוון מחנות ההשמדה, הוא הורה להעלות אותם עליה. חברי הקבוצה שהיו על הרכבת הצליחו לפרק כמה קרשים מהקרון ולקפוץ החוצה כשעדיין הייתה על אדמת צרפת. הנרי ועוד חברים הסתתרו ביערות, ולאחר השחרור שבו לפריז. לאחר מכן עסק הנרי בסיוע לפליטים יהודים בעיקר בדרום צרפת, ועם חברי קבוצות "ההגנה" ארגן עליות לישראל. שרד ועלה לארץ ישראל. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
אברהם פולונסקי
אברהם פולונסקי נולד ברוסיה בשנת 1903. ביולי 1940 הקימו אברהם פולונסקי, אשתו גניה, המשורר דוד קנוט ואשתו אריאן קנוט את ארגון "היד החזקה", קבוצה ציונית שחרתה על דגלה הצלה של יהודים, מאבק נגד הנאצים ומאבק למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בסוף אוגוסט 1941 הם הקימו עם לוסיין לובלין וקבוצתו הסוציאליסטית את הארגון המחתרתי "הצבא היהודי" והתחילו לגייס צעירים. הפעילות המחתרתית הראשונית התבטאה בסיוע לאנשים שהיו במחנות המעצר של משטר וישי באיזור טולוז: סיוע רפואי ותזונתי והוצאת אנשים מהמחנות בתעודות מזויפות ובתשלום שוחד. פולונסקי וקנוט, אנשים בעלי חזון ובעלי תודעה היסטורית מפוכחת שחוו את הפוגרומים ברוסיה, האמינו מלכתחילה לאידיאולוגיה הרצחנית של היטלר בנוגע ליהודים, לכן החלו לשכנע אנשים שלא להירשם כיהודים במטה המשטרה לפי הדרישה של הגרמנים ומשתפי הפעולה הצרפתים. במקום זאת הם הציעו תעודות מזויפות והסתרה, העברת הגבול לשווייץ, יצירת קבוצות מאקי וקבוצות קומנדו בערים המרכזיות להצלת יהודים ולפגיעה במלשינים. הם התכוננו גם למאבק הצבאי בבוא העת בהצטרפותם לבעלות הברית. לשם כך העבירו נשק וערכו אימונים בנשק. אברהם פולונסקי ולאונרד זופרנר עבדו כמהנדסים בחברת "אוניקה" לכימיקלים. המנהל, מישל בארבאסטר, כימאי, סייע והכשיר את החברים להנפקת אלפי תעודות מזויפות, ופולונסקי ניהל את הפעילות המחתרתית. מרכזי הפעילות שהקים ברחבי צרפת נראו כעסקים לכל דבר, ומהם התנהלה הפעילות המחתרתית. הוא עבר לליון, ומשם פעל עד השחרור. בין הפעולות שיזם היה פיצוץ במשרדי האוג'יף בליון, שם היו מרוכזים אלפי תיקים של הגרמנים על יהודים. הוא יזם גם התנקשות בחיי מלשינים בניס. בקרבות השחרור הצטרפו אנשיו לכוחות הצרפתים הלוחמים והשתלטו על מרכזי גסטפו ועל המסמכים שהיה בהם כדי ליצור תשתית ראייתית להאשמות נגד הנאצים. עם שחרור צרפת פעל פולונסקי להכרה של השלטונות הצרפתים בארגונו כארגון לוחם בגרמנים. הוא הטיל על החברים את המשימה לאתר את הילדים שהוחבאו ולקלוט את היתומים שבהם בבתים של ארגון אופג'. הארגון דאג להם לשיכון, לתזונה, ללימודים ולחינוך לפי ערכי הציונות והיהדות. זמן קצר לאחר השחרור מינה דוד בן-גוריון את פולונסקי למפקד ההגנה בצרפת ובצפון אפריקה. פולונסקי פיקד על החברים שהצטרפו להגנה, והם סייעו לשליחים הארץ-ישראלים בפעולות העברת פליטים יהודים לחופי צרפת, בעלייה הבלתי לגלית, בהקמת הכשרות ציוניות ועוד. הוא פעל גם בצפון אפריקה במטרה לאמן את היהודים להגנה עצמית כדי למנוע מה שקרה באירופה. פולנסקי וקנוט האמינו שהפתרון היחידי לעם היהודי הוא הקמת מדינה יהודית. לכן כבר בתחילה הם חרתו על דגלם את המאבק למען הקמת מדינה יהודית לאחר הבסת גרמניה. השבועה של אנשי הצבא היהודי כללה נאמנות למדינה היהודית העתידה לקום, ולחברי המאקי היה דגל ציוני. אברהם זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
אלה אלפנט פולטין
אלה אלפנט נולדה בצ'כוסלובקיה בשנת 1922. בשנת 1942, ניצלה מגירוש, בזכות תעודת השחרור של אביה. בשנת 1944 ברחה אלה להונגריה. לאחר פלישת הגרמנים להונגריה במרץ 1944, הצטרפה למחתרת ופעלה בעיקר כקשרית בחלוקת תעודות מזויפות. עבדה כאומנת דוברת גרמנית אצל דיפלומט בולגרי. אחרי עליית מפלגת 'צלב החץ' הפשיסטית לשלטון באוקטובר 1944 עסקה אלה, בשם הבדוי ראפוש מריה, בהעברת ילדים יהודים מאזור הגטו של בודפשט לבתי הילדים שהוקמו, תחת חסות ה'צלב האדום הבינלאומי' ובטיפול בהם. אחיה, משה (פיל) אלפן, היה מן הפעילים המרכזיים של המחתרת. לאחר השחרור בינואר 1945, נסעה אלה לסלובקיה בשליחות תנועתה, "השומר הצעיר", כעובדת הממשלה הסלובקית החדשה, וטיפלה ביהודים שחזרו ממחנות הריכוז. החל מאפריל 1945 פעלה אלה בברטיסלבה בסיוע לפליטים. שרדה עלתה לארץ ישראל בשנת 1949.
מארק פולמן
מארק (מוטל) פולמן נולד בפולין בשנת 1916. בגיל עשר עבר עם משפחתו להתגורר בוורשה. בהיותו סטודנט להנדסה כיהן כמזכיר אגודת הסטודנטים הציונית-סוציאליסטית. כשהגרמנים תקפו את פולין, הצטרף מארק למחתרת האנטי נאצית. עקב שליטתו הטובה בשפה הפולנית ומראהו הלא יהודי ביצע משימות מיוחדות מטעם המחתרת. מארק נכלא בגטו ורשה, שם היה בין מייסדי הגימנסיה של תנועת "דרור". מארק ערך את הפרסומים המחתרתיים של התנועה בשפה הפולנית. בשנת 1942 יצא מטעם התנועה לפעול בתחום החינוך באזור זגלמביה. בדצמבר שב לוורשה, השתתף במרד של ינואר 1943, נתפס על ידי הגרמנים וגורש לטרבלינקה. הצליח לקפוץ מהרכבת ושב לגטו ורשה. בשובו לגטו השתלב מחדש בפעילות המחתרתית. במהלך המרד בגטו, סייע בהצלת לוחמים מהגטו ההרוס והוביל את הניצולים ליערות וישקוב. ביוני 1943 מארק נשלח לפעול בארגון האי"ל בצ'נסטחוב והשתתף שם בהגנה על הגטו. מאוחר יותר עבר לבנדין וניסה להקים בזגלמביה בסיס פרטיזני יהודי. מארק נעצר בגלל בגידתו של הקשר הפולני שלו, והוצא להורג. בשנת 1945 הוענק לו עיטור "צלב הגבורה" מאת הפיקוד העליון של הצבא הפולני.
אריה פונק
אריה פונדק נולד בהונגריה בשנת 1920. בתחילת 1940 הצטרף לתנועת השומר הצעיר ובשנת 1941 לארגון "סלע" שבמסגרתו יצא להכשרה. היה פעיל בסיוע לפליטים שהגיעו מסלובקיה ומפולין להונגריה. אחרי ששמחה הונוואלד, מראשי תנועתו, נתפס בסוף פברואר 1942 יחד עם חברים נוספים ונשלח למחנה לעבודת כפייה בגאראן'. הצליח להשתחרר ויחד עם חברתו, יהודים שארף (הרטמן), צורף ל"טיול" לרומניה. שניהם נתפסו ברכבת. יהודית נכלאה בבית הסוהר מושונ'י בבודפשט, משם גורשה לאושוויץ. אריה הועבר לעיר סולנוק, בה רוכזו יהודי האזור, וביניהם בני משפחתו. שם הושפל ועונה בפומבי ונשלח יחד עם כל היהודים לאושוויץ. נרצח באושוויץ בשנת 1940. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
ברכה פוקס
ברכה פוקס נולדה בהונגריה בשנת 1916. חברה בהנהגת תנועת הנוער הציוני. במאי 1944 עבדה כמשרתת בווילה בקרבת הבונקר אותו הקימו חבריה בחלק ההררי של בודפשט. בחדרה אוכסן המזון שנועד לבונקר. החל מחודש יוני פעלה ברחוב מרלג, השיגה חותמות אותנטיות ועסקה בהכנת תעודות מזויפות שנועדו לצעירים שרצו לברוח מפלוגות העבודה. בחודש אוקטובר הצטרפה למחלקה של הצלב האדום הבינלאומי שפעל בשדרות יוז'ף ונוהל בידי אחיה, אדוניה דז'ו ביליצר. סיפקה תעודות וכסף לעריקים מפלוגות העבודה. שרדה ועלתה לארץ ישראל בשנת 1946. זכתה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותה למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
שרה יהושע פורטיס
שרה יהושע נולדה ביוון בשנת 1927. המשפחה גרה באזור היהודי של העיר חלקיס אך הייתה חסרת אמצעים. לכן, שלא כמרבית ילדי היהודים אשר למדו ב"אליאנס", שרה למדה בבתי הספר המקומיים הלא יהודיים. מנהגי הגויים שלמדה שם סייעו לה רבות כאשר הסתתרה בזהות בדויה. בשנת 1940 פרצה מלחמה בין איטליה ליוון. דודה של שרה מרדכי פריזוס, קצין בכיר בצבא היווני, נהרג בקרבות באלבניה והפך לגיבור יוון. בסיום המלחמה הגיעו פצועים רבים משדות הקרב באלבניה, בהם גם יהודים, לבית החולים שבו התנדבה שרה. היא טיפלה בעיקר בפצועים היהודים שרוכזו בחדר אחד, והם בתמורה סיפקו לה לחם, שאותו הפכה לצנימים, והיה מזונה בהישרדותה עם אימה בהרים. שרה ואימה היו כמעט חסרות כול. הן התגוררו במרתף והתחזו לנוצריות. בשנת 1941 הן הוברחו להרים והגיעו לכפר נידח שבו תושבי הכפר לא ידעו קרוא וכתוב. שרה הייתה להם מורה מוערכת ואהובה. היא ארגנה מזון ומגורים ליהודים בכנסיות כפריות. שרה עזרה באופן פעיל ליהודים שנמלטו בסירות מיוון לטורקיה ובכך הצילה את חייהם. בשנת 1944 שמעה שהגרמנים מתכוונים לבקר בכפר, ואם יתברר כי אנשי הכפר מסתירים יהודים, כל הכפר יישרף. שרה הבינה שעליה לעזוב, היא עברה להרים והצטרפה לפרטיזנים. היא נהגה לעבור בין הכפרים הנידחים ולהסביר את חשיבותה של פעילות הפרטיזנים. במהלך הזמן הייתה לפרטיזנית מוכרת ומקובלת וארגנה בפיקודה מחלקה של נשים. היא הייתה מגיעה לכפרים ומשדרת אזהרות לתושבי הכפר מפני פשיטות הגרמנים. בתום המלחמה ביקשה להגיע לאתונה ולהצטרף להכשרות שהכינו את היהודים לעלות לישראל. ביוני 1946 עלתה על אניית המעפילים "חביבה רייק" עם ארוסה מרדכי פורטיס. הם נתפשו על ידי הבריטים ונשלחו למחנה מעצר. ממחנה המעצר הגיעו לקיבוץ גבעת ברנר ומשם לתל אביב, שם נישאו. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
דב פורת
דב פורת נולד בשנת 1921. חבר תנועת מכבי הצעיר. בשנת 1942 עבר, לפי החלטת תנועתו, מסלובקיה לבודפשט. המשימות שהוטלו עליו ועל חבריו כללו השגת תעודות מזויפות, מציאת מקום מחבוא, השגת תלושי מזון וכסף. דב פעל בהברחת חברי תנועתו מסלובקיה להונגריה ובקליטתם. נתפס על אחד מגשרי הדנובה, אך הצליח להשתחרר. היה כלוא יחד עם יוסף שפר וצבי עם-עד במחנה מעצר גאראן'. שרד ועלה לארץ ישרא ל בשנת 1948. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
חיים פזנר
חיים פזנר נולד בשוויץ בשנת 1899. פעיל ציוני בשווייץ ומהראשונים להביא לידיעת אמצעי התקשורת את הידיעה על השמדתם של יהודי אירופה. פזנר היה מנהל שותף של המשרד הארץ-ישראלי בז'נבה. בעת פלישת גרמניה לצרפת במאי 1940 ניסה לחלץ יהודים מצרפת הכבושה ולהעבירם לשווייץ. בשנים 1942-1943 שלח פזנר ליהודים שחיו בגטאות בפולין דרכונים עם ויזות מזויפות. על סמך הדרכונים האלה התאפשרה יציאתם מהגטאות ומעברם למדינות שבתקופה זו עדיין לא נכבשו בידי הנאצים. בסוף יולי 1942 שמע פזנר על תוכניות ההשמדה של הנאצים. הוא העביר את הידיעה לאישים יהודים ולא-יהודים, בהם נציג דיפלומטי בריטי בז'נבה, כדי שאלה יעבירו אותה לידיעת אמצעי תקשורת וגורמים מדיניים ברחבי העולם, והם יתערבו בעניין. מאוחר יותר במהלך המלחמה טיפל בחילופים בין גרמנים טמפלרים שהיו בארץ ישראל ליהודים הולנדים שנכלאו בבוכנוולד. התכתב עם פעילים ציוניים בהונגריה, בהם משה קראוס, וכן פנה לשליטי הונגריה והעביר להם ידיעות על השמדת היהודים, אשר סייעו להם לגבש החלטה לעצור את הוצאת רכבות הגירוש של היהודים מהונגריה למחנות המוות ובהם אושוויץ. בפגישתו של ד"ר חיים פזנר עם איש הביון הבריטי, ויקטור פארל, בניסיון נוסף מני רבים להעביר את הידיעה על תוכנית ההשמדה של הגרמנים הנאצים, אמר לו: "אני מתחנן לפניך" הגביה פזנר את קולו, "העבר את הידיעה ישר לצ'רצ'יל, לא לאף אחד אחר בדרך. אני יודע מיסטר פארל, שיש לכם בעיות במלחמה, זה לא זר לי. אבל אני יודע שבני עמי – גברים, נשים ילדים ותינוקות – עומדים לנפוח את נשמתם בייסורי שאול, לא ברבבות, לא במאות אלפים, אלא במיליונים! מיליונים, מיסטר פארל, מיליונים! אנא עשה משהו למענם, כפי שהבטחת. כל מה שאנחנו מבקשים הוא שתשדרו את הידיעה פעם אחר פעם ב-BBC, וזה באמת לא הרבה." לאחר המלחמה סייע פזנר לארגון הבריחה-העלאת שארית הפלטה לישראל, ולרכש הנשק עבור כוח המגן העברי והצבא שבדרך של היישוב, לקראת מלחמת העצמאות. בשנת 1953 עלה עם משפחתו לישראל.
שמחה פטר
שמחה פטר נולד בשנת 1925. חבר תנועת הנוער הציוני. אחרי כניסת הגרמנים להונגריה במרץ 1944, עסק בפעילות מחתרתית. השיג תעודות אריות אותנטיות במשרדים לרישום אוכלוסין בבודפשט. שהה בבונקר, במערה בהרי בודה. הבונקר, שהירידה אליו הייתה דרך בור עמוק, התגלה. חבל הירידה אליו נותק והוא נשאר לכוד בו יחד עם עוד שלושה מחבריו במשך חודש ימים. לבסוף הצליח שמחה לצאת ולהסתתר ביער. ח זר לבודפשט ונתפס על ידי הפשיסטים, נלקח למטה הגסטפו במלון מג'סטיק, עונה, הועבר לבית סוהר ומשם שוחרר בעזרת תעודת חסות שווייצרית. אחרי השחרור עסק באיסוף ילדים יהודים והעלאתם לארץ. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1949. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
בנימין פייגנבאום
בנימין פייגנבאום נולד בהונגריה בשנת 1923. חבר תנועת בני עקיבא. בשנת 1944 גויס לפלוגות העבודה, ערק והגיע לבית הזכוכית. פעל במחתרת. אחרי השחרור עסק בחינוך ילדים ניצולי השואה אתם עלה ארצה, דרך קפריסין, בשנת 1946. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
אלכס פייטלסון
אלכס פייטלסון (אלטר חנוך) נולד בשנת 1923 בליטא. מאוגוסט 1941 אסיר בגטו קובנה. חבר בארגון אק"א – מחתרת אנטי-פשיסטית בגטו קובנה. ב-28 לאוקטובר 1943 אלכס נתפס יחד עם קבוצת חבריו שהיו בדרך להקים בסיס פרטיזנים ביערות אוגוסטאבה, שבגבול ליטא ובלרוס ליד העיר גרודנו. לאחר חקירות בגסטאפו נשלח ב-18 לנובמבר 1943 לפורט התשיעי ליד קובנה, מקום ששימש כמחנה השמדה ליהודי ליטא וארצות אירופה נוספות. יחד עם מספר חבריו למחתרת צורף לקבוצת שבויי מלחמה יהודים אשר עסקו במסגרת תוכנית 1005/ב' בחשיפת בורות בהם נקברו יהודים שנרצחו על ידי הנאצים ובשריפת גופותיהם. ב-25 לדצמבר 1943, ארגן והוביל את בריחת כל 64 אסירים מהפורט התשיעי. חלק מהמשוחררים הוביל לגטו קובנה שם הוסתרו על ידי אנשי המחתרת, ולאחר מכן ב-6 לינואר 1944 הוברחו לפרטיזנים ביערות רודניקי. לאחר הצטרפות יחידת הפרטיזנים שלו לשורות צבא האדום, השתתף בקרבות לשחרור מינסק, בירת בלרוס, והמשיך להילחם בשורות הצבא עד לסיום המלחמה ליד העיר קניגסברג. במשך תקופה ארוכה פעל למען הנצחת זיכרון קרבנות השואה, הופיע בפני קהלים שונים בהרצאות על המאבק נגד הנאצים ועל תולדות הבריחה מפורט התשיעי, פורט המוות. שרד ועלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1971. בשנת 1993 ראה אור בווילנה ספרו הראשון "אן שטורעם און גרנגל" (בסופה ומאבק), העוסק בתולדות יהדות ליטא וגטו קובנה ועל בריחת אסירי הפורט התשיעי. בשנת 2003 יצא לאור ספרו הנוסף בשפה העברית "60 שנה מהגיהינום". בשנת 2006 יצא לאור ספרו האחרון בשפה האנגלית, "Jewish Resistance".
ליאון פיינר
ליאון פיינר נולד בפולין בשנת 1888. מראשי המחתרת היהודית בוורשה, ממקימי "המועצה לעזרת יהודים" וחבר ועד התיאום היהודי. בפולין העצמאית הרבה לייצג פעילים פוליטיים ממחנה השמאל בבתי משפט. הוא בא מרקע מתבולל והיה מעורה בתרבות הפולנית, אך בשל היותו נאמן הבונד ובשל הקו האנטי-יהודי הגובר בפולין התקרב להווי של המוני היהודים וראה עצמו שותף לגורלם. בשנות ה-30 נכלא ליאון במחנה הריכוז הפולני ברזה-קרטופקה, שאליו נשלחו פעילי אופוזיציה רבים מזרמים פוליטיים שונים. בפרוץ המלחמה נמלט לשטחים שנתפסו בידי הסובייטים, נאסר ונכלא. בשנת 1941, כאשר נכבש האזור בידי הגרמנים נמלט מהכלא ושב לוורשה. הוא נשאר בזהות שאולה בצד הפולני של העיר והחל בפעילותו כנציג הבונד ויהודי הגטו במחתרת. מונה לנציג הבונד ב"ארגון היהודי הלוחם", יחד עם אברהם ברמן שייצג את ה"ועד הלאומי היהודי" והרכיבו את הנציגות של ועד התיאום כלפי המחתרת הפולנית. בחודשים האחרונים של שנת 1942 היה שותף ליוזמות של חוגים פולנים להקמת גוף פולני לעזרה ליהודים ולהצלתם. מינואר 1943 ועד יולי 1944 היה סגן יושב ראש ז'גוטה-מועצה לעזרת היהודים, ומנובמבר-דצמבר 1944, ועד שחרורה של ורשה בינואר 1945 היה יו"ר ז'גוטה, כשלידו פעלו שני סגנים והמזכיר היה אדולף ברמן. ז'גוטה ארגון נוצרי-יהודי הציל אלפי יהודים בפולין. ליאון ניסח והעביר את מרבית הדוחות וקריאות העזרה מטעם הבונד שנשלחו ללונדון ולארצות-הברית. לאחר שחרור ורשה הגיע ללובלין וב-22 לפברואר נפטר ממחלה ממארת והוא בן 59.
וילהלם פילדרמן
וילהלם פילדרמן נולד ברומניה בשנת 1882. מ-1912 היה עורך דין בבוקרשט. הוא התגייס לצבא הרומני והיה קצין במלחמת הבלקן הראשונה בשנת 1913 ובמלחמת העולם הראשונה. בצבא הוענקו לו עיטורים ממלכתיים. הוא היה בין מייסדי איחוד היהודים הילידים ב-1909 וסגן יושב-ראש שלו מ-1915. בהמשך נכנס לפוליטיקה ונבחר לפרלמנט הרומני. בפברואר 1923 נבחר ליושב-ראש האיחוד. היה גם נציג הג'וינט ברומניה. עם כניסת רומניה למלחמה נגד ברית המועצות חתמו פילדרמן וחבריו על מכתבים אל השלטונות שבהם ביקשו לאפשר ליהודים לחזור לשירות הצבאי הרגיל כדי להקריב את עצמם למען המולדת כמו שעשו בעבר. בימי השלטון הצבאי-פשיסטי נקט פילדרמן בדרך של הצפת השלטונות בבקשות שנוסחו מתוך חוש דיפלומטי והכרה עמוקה של המנטליות והשקפת הנמענים. הוא הפעיל את מלוא כישרונו בשיחותיו עם גורמים מדיניים כדי לבטל את חוק ענידת הטלאי הצהוב. לבסוף בוטלה חובת ענידת הטלאי הצהוב ברומניה. לאחר עלייתו לשלטון של אנטונסקו השתמש פילדרמן בקשריו איתו כדי לבקש לרכך או לבטל חלק מהאמצעים שננקטו נגד היהודים. פילדרמן הכיר היטב את אנטונסקו והשתמש בידיעותיו כדי לתמרן אותו לעמדות נוחות יותר עבור היהודים. הוא אמר לאנטונסקו בצורה גלויה שהגרמנים יפסידו במלחמה, ושליד שולחן המשא ומתן להסכם שלום עתידי תידרש רומניה לתת דין וחשבון על מעשיה כלפי היהודים. אין לדעת כמה זה השפיע על אנטונסקו, אך האחרון שינה את יחסו כלפי היהודים לפי המצב המשתנה בחזית המלחמה. לאור התקדמות הצבא האדום בתחומי רומניה, ביוני 1944 זימן המלך מיכאי כמה פוליטיקאים מהאופוזיציה ובהם פילדרמן. הוצע לחלק נשק ליהודים שבמחנות ובעזרתם להפיל את ממשל אנטונסקו. פילדרמן הסתייג מכך ואמר שאינו מתנגד עקרונית לתוכנית, אך נציגות היהודים בין המתקוממים צריכה להיות תואמת לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית. לאחר עליית הקומוניסטים לשלטון עצרו את פילדרמן. בשנת 1948 עזב פילדרמן את רומניה באופן בלתי חוקי. בהמשך השנים נשפט פילדרמן בהיעדרו.
יהושע פינטל
יהושע נמלט ממחנה הכפייה ינישוב ונשבע לנקום במפקד המחנה פטר איגנור. ואכן, כמה שבועות מאוחר יותר, בנובמבר 1942, הוא התפרץ עם שמונה עשר פרטיזנים למחנה. הם הסתערו בקריאות: "יהודים, הצילו את עצמכם", ירו בשומרים הלא יהודים ואילצו את איגנור למסור לידיהם נשק, זהב וחפצי ערך אחרים. לאחר מכן גררו אותו לרחבה המרכזית של המחנה, קראו לאסירים לנקום בו והרגו אותו. בהתאם להוראות של ארגון הפרטיזנים, הם לקחו איתם אל היער רק עשרה עד חמישה עשר מהכלואים. כשעזבו את המחנה היו שם כ-600 איש חופשיים, ללא שומרים והפרטיזנים האיצו בהם לברוח. האסירים היהודים הגיבו במהירות. יהודים מקומיים שהכירו את האזור התכוננו לברוח אל ידידים פולניים. אחרים החלו להצטייד במצרכים מהמחסנים כדי להתקיים. לא ברור כמה יהודים ברחו וכמה נשארו, אולם כל המקורות תמימי דעים שכל הבורחים, ובהם היהודים הפרטיזנים ששחררו את המחנה, נהרגו בתוך חודשים אחדים. כ-160 אסירים נשארו במחנה. רוב האסירים שלא ברחו מהמחנה היו יהודים לא מקומיים. הם נשארו לבדם ללא שמירה והחליטו לבחור מתוכם משלחת לתחנת המשטרה הקרובה כדי לדווח על התקרית. בראש המשלחת עמד ד"ר גרוס שידע גרמנית. במשטרה נאמר להם לשוב למחנה ולחכות. יום למחרת הגיעו כוחות אס-אס והצעידו אותם לאנופול. מי שמעד בדרך נורה, ואת גופתו העמיסו על העגלה. כ-50 יהודים נורו והשאר הועלו לקרונות משא ונשלחו לבודזין. היהודים בתקופה ההיא לא יכלו לדעת מה תהיה תוצאתה של כל פעולה. במקרה זה, הקומץ ששרד היו דווקא מקרב האנשים שנשארו במקום ולא ניסו להצטרף לפרטיזנים.