סיפורי מצילים ומצילות - שמות משפחה באות ד'
בדף זה תמצאו את סיפוריהם של מצילים ומצילות — יהודים שהצילו יהודים בתקופת השואה, ששמות משפחתם מתחילים באות ד'.
כל מציל ומצילה שפעלו להצלת יהודים בתקופה האפלה ביותר הם עדות לאומץ, לאחווה ולמוסר יהודי שאין כדוגמתם. הסיפורים מבוססים על עבודת תיעוד ומחקר מקיפה ומרגשת המבוססת על מחקרו רחב ההיקף של משה גרומב, יו"ר ועד הפעולה להכרה ביהודים שהצילו יהודים בשואה.
אלתר דבורצקי
אלתר דבורצקי נולד בשנת 1906 בפולין. היה פעיל במפלגת פועלי ציון בשנות השלטון הסובייטי בשנים 1941-1939. בשנת 1941 הוקמה בז'טל מחתרת בידי אלתר דבורצקי שהיה סגן יו"ר היודרט ואליה הצטרפו משה פוזדונסיק, אליהו קובנסקי, שלום גרלינג, יוסף ביטנסקי ואחרים. במחתרת היו 60 חברים, ובעצתו של דבורצקי הצטרפו 10 מחבריה למשטרת הגטו, ודבורצקי ארגן את המשטרה כיחידה להגנה עצמית. המחתרת שמה לה למטרה להכין את הגטו להתקוממות חמושה כאמצעי להצלת יהודים באמצעות בריחה ליער.. דבורצקי השתמש בכספי היודנרט לרכישת נשק ובינואר 1942 הכניסו לגטו שני רובים, מקלע וכדורים. באפריל 1942 לאחר שאחד מחברי המחתרת שלום פיולון נעצר בעת פעולה לרכישת נשק, ברח דבורצקי עם קבוצת חברים ליער. הגרמנים קצבו פרס של 25,000 מארק למי שיביא ללכידתו. דבורצקי ביקש לגבש כוח גדול של פרטיזנים יהודים מקרב אנשי ז'טל והגטאות הסמוכים כדי ללחום בגרמנים ולהציל את היהודים שנותרו בגטאות ובנוסף להקים ברית לוחמים עם יחידות של פרטיזנים רוסים כדי לבנות כוח גדול שישלוט באזור ויילחם בגרמנים. הפרטיזנים שביערות היו רחוקים מהרעיונות של דבורצקי. בשובם מפגישת בירור עם פרטיזנים רוסים, לבדיקת אפשרות לשיתוף פעולה, עלו דבורצקי ופוזדוסקי על מערב שהציבו פרטיזנים לא יהודים ונפלו בקרב. באוגוסט 1942 נערכה האקציה השנייה בגטו ז'טל אך רחובות הגטו היו ריקים והיהודים נמצאו בתוך בונקרים ומקומות סתר. 3 פרטיזנים יהודיים שבאו בבוקרו של אותו בוקר לגטו כדי להוציא מתוכו יהודים ליער, נפלו בעת שניסו לפרוץ את הכיתור סביב הגטו. צבי קפלינסקי ברח בראש קבוצה של 50 איש ליער והיה למפקדם. כ-600 יהודים פרצו מגטו ז'טל ליערות הסביבה. ואלה שהצליחו להגיע ליערות היו בין מקימי יחידות הפרטיזנים של יחזקאל אטלס, טוביה ביילסקי ואחרות. כ-370 יהודים מגטו ז'טל נותרו בחיים, ברובם הגדול היו מאלה שברחו ליערות.
שרגא דגני
שרגא דגני (סולומינסקי) נולד בבלארוס בשנת 1909. כבר מראשית המלחמה היה חבר סמוי בתנועת מחתרת נגד הגרמנים וכך היה קשור לאנשים שבהמשך הפכו להיות מפקדים ולוחמים פרטיזנים. החיסול הסופי של יהודי הגטו באילייה התרחש ביוני 1942. ביום זה היה שרגא במחבוא עם קבוצת יהודים וארגן בריחה אל היער. לאחר תלאות רבות הוא הצטרף לגדוד הפרטיזנים הסובייטים "הנוקם". אחת מהפעולות הרבות שבהן לקח חלק היא הפשיטה לעיירה מיאדל. מטרת הפשיטה הייתה שחרורם של היהודים מן הגטו והבאתם למעמקי היערות. בזמן הפשיטה, אשר הצטיינה בכושרה הארגוני והמעשי, פיקד שרגא על מחלקה אחת מתוך שלוש. "המחלקה שהייתה בפיקודי, שהוטל עליה לפרוץ לתוך הגטו, הכריעה בקרב את התנגדותם החזקה של הגרמנים ששמרו עליו," סיפר שרגא. "חיש מהר חתכנו את גדר התיל, נכנסנו לבתים ופקדנו על היהודים לברוח ליער. איש לא זז... במקום זה התלוננו: מה רצונכם מאיתנו? על מה ולמה תבריחנו אל היער למות ברעב? איש לא יעזוב את הגטו! הן חיינו מובטחים היו עד לפשיטתכם... לא נלך!" הפצרתי בהם והזהרתי אותם על הצפוי להם, אומר דגני: "הגרמנים לא ישאירו אתכם בחיים. אם לא תצאו מהגטו מייד, יהיה גורלכם כגורל היהודים בעיירות אחרות". האזהרה לא נשאה פרי. התרגזתי ואמרתי: "עלינו לפנות מהר את הגטו ולשרוף את בתיו. באם לא תעזבוהו מרצונכם, נאלץ לשרוף את הבתים עליכם". רק אז, למשמע הדברים הברורים, נבהלו היהודים והחלו לברוח ליער". לאחר המלחמה החליט שרגא לצאת לדרך חדשה, אל ארץ ישראל. עם שלושה חברים ברח דרך נתיבים ברחבי אירופה העשנה. הם עברו את פולין, צ'כיה, אוסטריה, גרמניה וצרפת, עד הגיעם למחנה מעבר במרסיי, שבו המתינו לאנשי קשר שיעלו אותם על ספינה לארץ ישראל. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1947 באונייה לנגב. התגייס לצה"ל והשתתף במלחמת העצמאות ובמבצע קדש. זכה באות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
שמאי דווידוביץ
שמאי דווידוביץ נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1912. התגייס לצבא הסלובקי והיה אחד היהודים היחידים שהתקבלו לאוניברסיטת בודפשט. כשפלשו הגרמנים להונגריה במרץ 1944, הוא דיבר 12 שפות באופן שוטף, השלים את הדוקטורט שלו בסוציולוגיה וקיבל הסמכה לרבנות מהאקדמיה לרבנים בבודפשט. בתחילה הגלו הגרמנים רק את היהודים שלא היו בעלי אזרחות הונגרית או צ'כית. שמאי וכמה מחבריו הקימו רשת מחתרתית לזיוף מסמכים והחלו לזייף תעודות אזרחות, ומסמכים חיוניים נוספים שהיו דרושים להצלת יהודים. יהודים עשירים תמכו בהם. ראול ולנברג סיפק להם תעודות. בתקופה זו הפך לאומן תחפושות. הוא התחזה לדמויות לפי הנדרש ממנו במשימות. למזלו הוא נראה ארי. הייתה לו גם תחפושת של כומר, וזו הייתה לו זהות שנייה. היא אפשרה לו לנסוע מכפר לכפר ואפילו להיכנס למחנה ריכוז ולהציל יהודים. בגלימה השחורה שקיבל עם הסמכתו לרבנות השתמש כגלימת כמורה. כך הפך לכומר נודד ונשא עמו נרתיק מיוחד ובו שרידים קדושים וקמעות. הוא ידע איך לערוך את הטקסים. תמיד היו לו שני נערי מזבח תורנים שסייעו לו, ואותם היה אוסף מפה ומשם, מכל מקום שבו מצא ילדים יהודים. הוא היה מלביש אותם בבגדי גויים ומלמד אותם את התפילות והמטלות שעליהם למלא, וכך היו נוסעים יחדיו, עד שהיה מוצא דרך להבריח אותם אל מחוץ למדינה. באחד מביקוריו הרבים במחנה ריכוז ראה אותו שכן מדנילייב. האיש התמלא שמחה וקרא: "שמאי! שמאי!" כשנוכחו השומרים הנאצים לדעת ששיטה בהם, תפסו אותו, והוא עונה והוכה, ובסופו של דבר הושלך על ערמה של גופות. בנס ממש הצליח לזחול מאותו גיהינום החוצה ושרד. באירוע זה נפצע פציעה שליוותה אותו כל חייו.
משה דומב
משה דומב נולד בפולין. עד המלחמה היה פעיל במפלגת פועלי ציון (צ.ס.) בעירו. בספטמבר 1939, גויס לצבא הפולני ולחם נגד הגרמנים באזור צ'נסטוחוב. בתום הקרבות ברח לשטח שנשלט על ידי הסובייטים. כשהגרמנים כבשו את האזור נכלא בגטו לוצק משם גורש למחנה עבודה באזור העיר ויניציה. מצא קשר לפרטיזנים שפעלו בסביבה והצטרף אליהם. פעל במסגרת חוליה שהתחפשה לחיילים גרמניים שחדרה לבית הסוהר בויניצה והצילה 28 יהודים שהיו כלואים בתא-המוות.
אנג'לו דונאטי
אנג'לו דונאטי נולד באיטליה בשנת 1885. לאחר שסיים בהצלחה לימודי משפטים החל לעסוק בבנקאות במילאנו ובטורינו. מלחמת העולם הראשונה קטעה את עיסוקיו והפכה אותו לאיש צבא בשירות מולדתו האיטלקית. בתום המלחמה, הוא נשלח לצרפת לשמש קצין קשר והתיישב בפריז. הוא התמנה לקונסול כללי של רפובליקת סן מרינו, ובשנת 1936 קיבל תואר של לגיון כבוד. לאחר שנחקקו חוקי הגזע, נאלץ להתפטר ממשרותיו המכובדות. הוא ברח לניס ושם מונה לדירקטור בבנק הצרפתי-איטלקי. הוא החליט לפנות בעצמו לוועד הקהילה ולהציע את עזרתו. ניצל את קשריו עם הצבא האיטלקי וגורמים דיפלומטיים והקדיש את עצמו לרווחת יהודי האזור. אנג'לו הצליח לעורר את מצפונם של אנשי המשטר האיטלקי, והם סירבו לציית לפקודות ואף הגנו על היהודים מפני הגרמנים ושותפיהם הצרפתיים. אנשי המשטר החליטו להרחיק את היהודים אל תוך צרפת, וכך קמו עשר עיירות מחסה, שבהן הייתה ליהודים אוטונומיה משלהם. פעילותו הדיפלומטית לא ידעה מנוח. לפחות 2,500 יהודים זכו לתעודות מעבר לעיירות החסות. הוא הבין כי לא לאורך זמן יוכלו האיטלקים להבליג על הנוכחות היהודית, ולכן חתר למבצע בריחה. תוכניתו הייתה לחלץ כ-30,000 יהודים מדרום צרפת באוניות לאיטליה ומשם למרוקו. בספטמבר 1943 נחתם הסכם שביתת נשק בין בעלות הברית לבין ממשלת איטליה, וצעד זה חתם את הגולל על תוכנית הבריחה שלו. הוא הבין שכעת ימהרו הנאצים לכבוש את דרום צרפת ולכן עבר לשווייץ והסתתר שם עד השחרור. בתום המלחמה בשנת 1945, הזמינה הממשלה האיטלקית את אנג'לו לחזור לצרפת בתור עוזר כללי של הצלב האדום. בהסכם עם השגריר האיטלקי בפריז הוא הוביל את המשא ומתן עם ממשלת צרפת שדנה בשחרור האסירים האיטלקים והעצירים האזרחיים נתיני איטליה. התמנה שנית לראש השגרירות של רפובליקה סן מרינו בפריז. הוא דחה את התואר גיבור וסירב לקבל הוקרה על פעילותיו.
דויד דונוף
דויד דונוף נולד בצרפת. בעת הכיבוש נמלט לדרום צרפת, שם הצטרף לתנועת ההתנגדות ופעל לעזרת היהודים. הוא ייסד ארגון שירות פרטי ששמו המחתרתי “שירות אנדרה״, ויחד עם יהודים נוספים ארגן פעולות עזרה והצלה. אחד המבצעים הנועזים שניהל היה בשיתוף עם המודיעין הבריטי שפעל בהיקף נרחב בצרפת הכבושה. דויד הסתיר בדירת הוריו את המפקד הבריטי תומאס שהוצנח בצרפת, והמפקד היה יוצא מדי לילה למקש מקומות אסטרטגיים ולנתק קווי תקשורת חיוניים לנאצים. גם דויד השתתף בפעילות זו, ובזכות קשריו עם הביון הבריטי הצליח להסדיר נתיב בריחה ליהודים. נוסף על הצלה והברחת יהודים מעבר לקווי האויב עסק בהעברת נשק. נהג לנסוע אל הגבול השוויצרי על מנת להבטיח את דרכי הקשר של ארגוני ההתנגדות. עסק ב"ייצור" תעודות מזויפות. את המסמכים היה מחלק בין ארגוני מחתרת. הוא הסתובב בכל אזור דרום צרפת למסירת המסמכים המזויפים לנזקקים. בה בעת הסדיר מקומות מקלט ומסתור מתאימים עבורם. המבצע האחרון שבו השתתף היה ביוני 1944. נפוצה שמועה כי הגסטפו חדל להגלות את היהודים והחל לחסל אותם במקום. דויד עמד על כך שיש לחלק נשק ליהודים כדי שיוכלו להתגונן, משום שאין להם מה להפסיד. הוא היה איש הקשר בין מעון “העזרה למהגרים״ ובין היהודים ויצא לדרכו כשבתיקו אוסף של חותמות וניירות מזויפים, פקודות סתר ותעודות מרשיעות אחרות. שני סוכנים של הגסטפו עצרו אותו לביקורת. לבקשתם הציג את תעודת הזהות הארית שלו עם השם אנדרה דונה. אחד הגרמנים ביקש לפתוח את תיקו, ודויד הבין שהוא אבוד, ניסה להתחמק וברח לרחוב. שני הגרמנים רדפו אחריו וירו בו, הוא נפצע קשה. מבית החולים עוד הספיק לשלוח מסר לחברו הטוב אריאל ולהזהירו מפני הגסטפו שמצא את כרטיסי המזון של משפחתו עם כתובתם. דוד מת על שולחן הניתוחים.
עמיר דורון
עמיר דורון נולד בהונגריה בשנת 1923. חבר בתנועת הנוער הציוני. לאחר פלישת הגרמנים להונגריה במרץ 1944, עבד במועצה היהודית ובאותה עת השתלב בפעולות ההצלה של התנועה הציונית תחת חסות הצלב האדום הבינלאומי ברחוב בארוש ובשדרות יוז'ץ. לבוש מדים גרמניים נשא עמו תעודות מזויפות למקומות שונים ומסרן לנזקקים. יחד עם חייל גרמני עריק השתתף בשחרורם של יהודים מידי אנשי צלב החץ. בסוף נובמבר 1944, ארגן מחסה בבית מגורים עבור פעילי התנועה וכן שמירה על הבית מקרב אלה שברחו מן הפלוגות לעבודת כפייה. אחרי המלחמה היה פעיל בארגון הבריחה, בעיקר בגבול הונגריה-רומניה. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1948. שירת בצה"ל. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
לורה דורכלר
לורה דורכלר נולדה בגרמניה בשנת 1920. בעקבות אחיה הבוגר, צבי, הצטרפה לורה לתנועת הצופים ולאחר מכן לתנועת הבונים ולציונות, זאת למורת רוחם של הוריה הלא ציוניים, שנפרדו זה מכבר מהבן אריה שעלה לארץ ישראל בשנת 1936. במקביל ממשיכה לורה ועוברת הכשרה בחווה להכשרה חקלאית, כהכנה לעלייה ארצה. ב-9 בנובמבר 1938 מתחוללות בגרמניה פרעות ביהודים המוכרות כליל הבדולח. האח צבי מובל למחנה הריכוז בוכנוולד. הוא משוחרר בתנאי שיעזוב מייד להולנד. ב-24 באוגוסט 1939, שבוע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, משתכנעת לורה על ידי צבי אחיה כי אזל הזמן וכי עליה להימלט מגרמניה להולנד. ההורים המתקשים לעזוב את ארץ מולדתם ואת עסקיהם, נשארים בגרמניה ובכך גוזרים את גורלם להירצח על ידי הגרמנים. בהולנד מצטרפת לורה לכפר העבודה אשר הוקם על ידי הממשלה ההולנדית בשנת 1933, עם עליית הנאציזם לשלטון, משהחלו לנהור אל הולנד פליטים יהודים רבים מגרמניה. בכפר זה הוקנו לנערים ולנערות מקצועות עבודה, רובם ככולם חקלאיים. המוסד לעבודה יהודית שהיה כפוף לוועד הפליטים היהודים ניהל את כפר הכשרה זה ובו כ-300 בני נוער וביניהם קבוצה גדולה של נוער חלוצי יהודי. היה זה בעצם אחד הסניפים החשובים ביותר של תנועת החלוץ בהולנד. תנועה ציונית שהכשירה את בני הנוער לעלייה ארצה. ככל בני הנוער במקום, עוברת לורה הכשרה חקלאית. במהלך היום עבודות בגן הירק, ובערבים, כשנותר עדין כוח, מבלה בפעילויות חברתיות. אידיליה זו מסתיימת באחת, כאשר ב-20 במרס 1941 מחליטים הגרמנים לסגור הכפר ולפזר את יושביו. שבעה אוטובוסים מובילים את יושבי המקום לאמסטרדם. המוסדות היהודים פונים אל יהודי אמסטרדם על מנת שיתנו מחסה לאותם צעירים וכך מוצאת עצמה לורה בצל קורת משפחה חצי יהודית. למשפחה שתי בנות ולורה הופכת לבת השלישית וכולן הופכות לחברות. במיוחד נקשרת לורה עם אילזה בת גילה. במהלך השהייה בבית המשפחה, מוצאת לורה מקום עבודה ועוזבת. מגוריה החדשים - בית משפחה יהודית צעירה. על אף עזיבתה, נמשכים קשריה עם אילזה. אילזה שהיא חצי יהודייה אינה חייבת בהטבעת האות J (זיהוי כיהודייה) בתעודת הזיהוי מוסרת את התעודה שלה, ללא ידיעת הוריה, ללורה, ובעצמה ממשיכה לנוע בעזרת הדרכון הגרמני שברשותה. לורה הופכת לאילזה, ובפי חבריה למחתרת מאוחר יותר, לאלס, ועקב מראה הלא יהודי נעה בחופשיות ברחבי הולנד בעזרת תעודה זו. על מנת לאפשר ללורה פעילות חופשית באזור אמסטרדם וכדי שלא ייתפסו שתי הצעירות בעלות הזהות הזהה, אילזה עוברת למזרח הולנד. בהיותה במחבוא בהילוורסום נפגשת אלס לראשונה עם קורט ריילינגר – שהחל פעולתו במחתרת החלוצית. לאחר כשלושה חודשים, בסתיו 1943, עוברת לורה לאמסטרדם ומתחילה בפעילותה המחתרתית. דירתה ברחוב אוסטרפארקסטראט הופכת עד מהרה למרכז פעילותה של המחתרת החלוצית. פעולותיה של לורה במחתרת כללו הסתרת אנשים מחוץ לאמסטרדם וחיפוש מקומות מסתור צירוף חברים חדשים יהודים ונוצרים למחתרת, שימוש בתעודות מזויפות, זיוף תעודות, דאגה לכרטיסי מזון לחברים, ביקור חברים מוסתרים, גניבת תעודות זהות, פעילות מחתרתית, פגישות עם קורט וולטר והכנת חברים להברחה מהמחנה, שיתוף פעולה עם קורט בהברחת האנשים, מילוט אנשים מוסטרבורק, חיים בזהות מושאלת.
יוסף דותן
יוסף דותן נולד בצ'כוסלובקיה. חבר בתנועת השומר הצעיר. בשנת 1943 גויס לצבא ההונגרי ואחר כך לפלוגה של עבודת כפייה. לקראת סיום המלחמה הועבר לגרמניה. ברח והגיע לבודפשט לבית הזכוכית. במסגרת המחתרת עסק בארגון ובהתגוננות, שמירת הנשק וחלוקתו במקרה שהמקום יותקף. עסק בהכנת רשימות של תעודות חסות והפצתן. לאחר השחרור היה פעיל בבתי ילדים שהוקמו כדי לשקם את הילדים ולהכינם לעלייה לארץ. עסק בעלייה הבלתי לגלית שבה ליווה קבוצות יהודים מהונגריה לרומניה, משם עלו לארץ ישראל. שרד ועלה לארץ ישראל. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
מנוס דיאמנט
מנוס דיאמנט נולד בפולין. פעל בהתארגנות מחתרתית של בני נוער יהודים, בהברחת צעירים יהודים אל מחוץ לגבולות השלטון הנאצי ובמרדף אחרי פושעים גרמנים. גולת הכותרת של מאבקו הייתה איתור התמונה האחת והיחידה של אדולף אייכמן, גילוי שהוביל למעצרו ולשפיטתו של "אדריכל הפתרון הסופי". פרשיות הלחימה של מנוס החלו כבר בילדותו בעיר קטוביץ בפולין. בהיותו נער בן 11 השליך אבנים בחלונות הקונסוליה הגרמנית בעירו, ומאותו רגע החליט לבחור בדרך המאבק. הצטרף לתנועת הנוער הציוני, ובה ספג את ערכי הציונות ואהבת העם היהודי וארץ ישראל. היה חבר גם בקבוצת "נאשה גרופה", שהוקמה בעיר סוסנובייץ בשנת 1942 בפיקודו של יוז'ק קוז'וך. הקבוצה עסקה בהשגת תעודות מזויפות עבור צעירים יהודים ובארגון הברחת הגבולות לארצות השכנות, בעיקר לרומניה ולהונגריה, חבלה ברכוש גרמני וניסיון לסכל גירוש יהודים לאושוויץ. בקבוצה היו צעירים נועזים, נאמנים זה לזה. על חבריו לקבוצה כתב מנוס: "חבורה מיוחדת במינה של אנשים, שפעלו כולם בשביל אחד והאחד בשביל כולם להצלת חיים. לא זכור לי שנתקלתי בקבוצה מסוג זה, כה מלוכדת לאורך כל שנות המלחמה, כה עצמאית ובעלת תושייה בעזרה למען השני ובנכונות לפעול למענו תוך סיכון עצמי, בהצלת חברים ובמאבק נגד הגרמנים.“ בזכות תמונה של אייכמן שהשיג מנוס, הצליח המוסד לעלות על עקבות הפושע בארגנטינה כעבור כמה שנים. אותם סממני מתח וחשאיות אפיינו את פועלו של מנוס גם בשנים שלאחר השואה, שבהן פעל במסגרת המוסדות החשאיים של המדינה שבדרך, בעיקר ברדיפה אחרי פושעים גרמנים באירופה.
יעקב דיושי
יעקב דיושי נולד בהונגריה בשנת 1919. חבר בתנועת מכבי הצעיר. בשנת 1943 הצטרף לפעילות המחתרתית. בשנת 1944 היה בין האחראים למציאת דרכים לבריחה לעבר רומניה. עסק בליווי הבורחים אל הגבול. השתתף בהקמת הבונקרים בבודפשט. שרד ועלה לארץ ישראל. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
קארל דמרר
קארל דמרר הגיע למחנה בלכהמר בזמן הקמתו, לאחר ששהה במספר מחנות עבודה. במסגרת תפקידו כסגן המחנה סייע לאסירים רבים תוך סיכון אישי רב. בין היתר הציל 100 נשים שהגרמנים ביקשו לחסל רק מפני שהן קועקעו במספרים שנשים אחרות כבר קועקעו בהם, וכן 25 ילדים שנועדו לגירוש לאושוויץ. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
שייקה דן
שייקה דן (ישעיהו טרכטנברג) ברומניה בשנת 1910. בהיותו נער הצטרף לתנועת מכבי ובמשך הזמן הפך לפעיל ומארגן בתנועה. בשנת 1935 עלה לישראל והתיישב בקיבוץ ניר-חיים (כיום ניר-עם). שייקה עבד כסוור מטעם הקיבוץ בנמל חיפה, עבודה שנראתה בעיניו כשיא הגשמת מאווייו ושאיפותיו. "לחיות בצמצום, לעבוד קשה ובערב להיפגש ולשיר", יותר מזה לא רצה ישעיהו טרכטנברג, ששינה את שמו לשייקה דן. בשנת 1944 הוצנח ביחד עם יצחק בן אפרים ברומניה. תפקידם היה לסייע בחילוץ טייסים בריטים ואמריקאים שנאלצו לצנוח ברומניה, להציל יהודים ולארגנם לעלייה לארץ. הם צנחו בשלום ברומניה, עשו דרכם לעיר ארד, אך שם בבית הכנסת סירבו יהודי המקום לעזור להם. חשדו בהם שהם ספסרים ומבריחי זהב. עם פלישת הרוסים לרומניה ארגנו שייקה, מנו וצנחנים אחרים שהצטרפו אליהם את תנועות הנוער היהודיות ואת ההגנה היהודית העצמית. שייקה התרכז בנושא העלייה ועשה לאיוש ספינות המעפילים "מורינה", "בולבול", ו"מפקורה", שבהן עלו בין השאר עשרות יתומים שניצלו ממחנות הרעב שבצפון המדינה. בתום המלחמה חזר שייקה ארצה והשתחרר מהצבא הבריטי, אך את יהודי מזרח אירופה לא עזב. עתה הצטרף למוסד לעלייה ב', הבריח גבולות וחזר לרומניה. בטרם ננעלו הגבולות ארגן בעזרת בעלי בריתו המקומיים את צאת אוניות המעפילים הגדולות "מקס נורדאו", "כנסת ישראל" ואחרות, ואחר כך את הפלגת שתי ה"פאנים" המפורסמות — "פאן יורק" ו"פאן קרסנט". ביוגוסלביה קשר שייקה קשרי ידידות מופלאים עם אחד מבחירי שירותי הביטחון, ממעריצי מאבק התקומה הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל. באמצעות איש זה נפתח לשייקה גם נתיב אל אנשי שירות הביטחון הבולגרי, ובעזרתם הצליחו הוא וחבריו להעלות ארצה כמעט את כל יהודי בולגריה. לימים, כשארצות הברית ורוב מדינות אירופה הטילו הסגר על מכירת הנשק ואספקתו לישראל הצעירה, קיבל שייקה בעזרת האיש היתר להעמיס בנמלי יוגוסלביה את הנשק שהשיגו אנשי הרכש בצ'כוסלובקיה. נשק זה, כפי שהעיד דוד בן גוריון, אפשר את פריצת הדרך לירושלים הנצורה ואחר כך את שחרור כל הנגב. לסיכום, ראוי שנציין את דבריו של שמעון פרס ז"ל: "אני בין היחידים שיודעים את האמת, שעשית הכל כדי להסתירה. בלעדיך, בלעדי מסירותך ותושייתך המיוחדת במינה, מדינת ישראל לא הייתה מגיעה למה שהיא היום. בלעדי מפעלך הכביר, שנמשך 40 שנה רצופות, לא היו מגיעים לארץ יהודי רומניה, יוגוסלביה, בולגריה וברית המועצות. 600,000 עולים, ממיטב העם היהודי, מהעלייה הטובה ביותר שידענו." שמעון פרס מסכם: "על שייקה מעולם לא היה אפשר להטיל תפקיד. הוא תמיד בחר לו אותו. והוא בחר רק תפקיד אחד או שניים בחייו — להביא יהודים ארצה ולהביא נשק ליהודים, כדי שיוכלו להגן על הארץ. מעשיו הם נס, שמבחינה מספרית וודאי אינו נופל מנס יציאת מצרים ואפילו עולה עליו."
ראובן דפני
ראובן דפני (קאנט) נולד ביוגוסלביה בשנת 1913. היה חבר בתנועה הציונית. כשהיה בן 14 עברה המשפחה לווינה. באוסטריה נחשף לאנטישמיות וזיקתו לציונות התחזקה. בשנת 1936 עלה ראובן בגפו לארץ ישראל והיה ממייסדי קיבוץ עין גב. בינואר 1940 התגייס לצבא הבריטי וחווה את מראות הנסיגה מפני הגרמנים בכרתים וביוון. הוא שירת במחלקת שירותי המודיעין של חיל האוויר המלכותי, שם הוטל עליו להקים את המדור היוגוסלבי שיעסוק בקשר עם הפרטיזנים. נשלח לבית הספר לצניחה ברמת דוד ולאחר אימון קצר נשלח לקהיר ומשם לבארי שבאיטליה. ב-13 במרץ 1944 בחצות, הוצנח בצפון יוגוסלביה, כחלק מקבוצה ראשונה של 4 צנחנים עבריים: ראובן דפני, חנה סנש, יונה רוזן ואבא ברדיצ'ב. חודש לאחר מכן הצטרפו אליהם גם יואל פלגי ופרץ גולדשטיין. דפני נשאר ביוגוסלביה, שם היה אמור לקבל יהודים ולהעבירם לאיטליה. לאחר צעדה של כמה ימים הם הגיעו למפקדה הצבאית של הפרטיזנים, ראובן וחנה סנש נפגשו עם גנרל רוזמן, והוא שלח אותם לפרטיזנים הקרואטים. הם צעדו עוד 12 ימים בליווי צמוד לשטח הקרואטי ונשארו שם כשלושה חודשים, ושם הצטרפו אליהם שני יהודים מהשומר הצעיר, חייל צרפתי וצעירה נוצרייה שהתחלפה בזהותה עם חנה סנש. ב-9 ביוני 1944 חצו חנה סנש ושלושת הבחורים את הגבול להונגריה. היא סיכמה עם ראובן שימתין לה שלושה שבועות במקום היציאה, ואם לא תגיע עד אז, יידע שנתפסה. ראובן חיכה לה שישה שבועות, ובעזרת הפרטיזנים מילטו עשרות יהודים. דפני נסע לקהיר וביקש להצטרף לבריגדה היהודית. פגישה מקרית באיטליה עם אחד מאחיו ששירת שם בצבא ארצות הברית גילתה לו את גורל משפחתו — אביו ואחיו הבכור ניצלו ולאחר שהייה במחנה פליטים באיטליה עלו לארץ. ראובן עלה אחריהם, ועם חזרתו לישראל נודע לו כי אמו נרצחה עוד ב-1941. באביב 1946, לאחר שחזר לקיבוץ, יצא לשליחות למטרת רכש נשק בארצות הברית עבור ההגנה. בשנת 1948, עם הקמת משרד החוץ, יצא לגייס כספים בשביל המדינה הצעירה בניו יורק.
ישעיהו דרוקר
ישעיהו דרוקר נולד בפולין בשנת 1914. חי בקרקוב, שם למד בבית הספר העברי "חדר עברי". עבר לוורשה, שם למד בבית ספר תיכון, בסמינר ממלכתי פולני למורי דת יהודים, ובחוג להיסטוריה יהודית של "המכון למדעי היהדות". עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר למזרח פולין. נאסר על ידי הסובייטים ב - 31/12/1939, ונשלח למחנה עבודת כפייה בקומי שבצפון רוסיה עד 1943. בשנה זו נחתם הסכם לשיתוף פעולה בין ברית המועצות לבין הממשלה הפולנית הגולה, ובעקבותיו הצטרפו צעירים פולנים שנמלטו לברית המועצות ליחידות צבאיות שלחמו לצד בעלות הברית. התגייס ב שנת 1943 והיה חייל בדיביזיית קושצ'יושקו שלחמה לצד "הצבא האדום". עם יחידתו הגיע ברלין. עם תום המלחמה חזר עם יחידתו לשדלצה שבפולין, שם היה בקשר עם הרב דוד כהנא, הרב הראשי של שארית הפלטה בפולין. על פי הצעתו התמנה דרוקר לרב צבאי בצבא הפולני, כהונה בה נשא עד 1948. במהלך שירותו זה נסע ברחבי פולין, איתר ופדה ילדים יהודים ממשפחות פולניות, מבתי יתומים פולניים וממנזרים. הילדים שפדה, (אשר הכירוהו בשם "פאן קפיטן" - האדון הסרן), נשלחו לבית ילדים שהוקם בזאבז'ה ומשם הועלו, בעזרת "עליית הנוער", לארץ ישראל. המעון פעל עד 1949. המימון להפעלתו הושג מ"ועד הקהילות המרכזי בפולין", מתרומות של רבנים מחו"ל ומהג'וינט. עלה לארץ לישראל בשנת 1950.
מדלין דרייפוס
מדלין כהאן דרייפוס נולדה בצרפת בשנת 1909. ב-1933, ביום בו עלה היטלר לשלטון, נישאה לריימון דרייפוס ולאחר כיבוש צרפת עברה משפחת דרייפוס עם שני ילדיה לליון. סיימה לימודי פסיכולוגיה. עת פעילותה החלה כשאליזבת הירש הזמינה אותה לעבוד במרכז הרפואי של אוז"ה. מדלין החלה לעבוד בארגון הסיוע לילדים אוז"ה, כאחראית על הסניף בעיר. היא פיקדה על משימות רבות כגון מציאת בתי מסתור בקרב האוכלוסייה המקומית והמוסדות הנוצריים עבור הילדים היהודים, ביקור הילדים שהתגוררו בבית הילדים ושהו כעת במסתור, תקשורת עם משפחותיהם לפני גירושם ותפעול מערך הכספים מהמשפחות המאמצות עבור הילדים. היא הביאה לילדים לעיתים תכופות בגדים, תרופות, כרטיסי אוכל ומכתבים ממשפחותיהם. כל כמה שבועות הייתה מדלין נוסעת ברכבת עם קבוצות קטנות של ילדים, בדרכם למקומות המסתור ובכך הצילה את חייהם של 100 ילדים יהודים. מדלין סיפרה על שני נערים בני 14 שניסתה ללא הרף למצוא להם בית אצל משפחה ולא הצליחה. היא המשיכה לחפש באזור וללא הועיל. בהמשך הגיעה לזוג מבוגרים וסיפרה להם על שני נערי עיר שזקוקים "לאוויר צח". הזוג סירב בנימוס. היא חזרה אליהם כי לא מצאה שום משפחה אחרת והחליטה לספר להם את האמת, שאלו שני נערים יהודיים, שהוריהם נאסרו והגרמנים מחפשים אחר הילדים בכל מקום כדי לאסור אותם ביחד עם הוריהם. הזוג לא היסס לרגע ואמר למדלין: "היית צריכה להגיד לנו קודם! בטח תביאי אותם, את שני הנערים שלך". מדלין שהייתה פסיכולוגית, פעלה מאוגוסט 1942 כאשת קשר ברשת גארל באזור ליון. היא סיכנה את חייה על מנת להציל ילדים יהודים רבים. בנובמבר 1943 הגסטפו עצר את מדליין על פעילותה, היא הועברה למחנה ברגן-בלזן ושרדה את המחנה במשך 11 חודשים. במאי 1945 חזרה לצרפת.
שמשון וטובה דרנגר
שמשון (סימק) דרנגר נולד בפולין בשנת 1917. בהיותו בן 13 הצטרף לתנועת עקיבא, היה לאחד מחבריה המרכזיים ולחבר הנהגתה, ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה ערך את ביטאון התנועה דברי עקיבא ואת השבועון צעירים. ב-22 בספטמבר 1939, זמן קצר אחרי כיבוש קרקוב בידי הגרמנים, נאסר שמשון עם אשתו לעתיד, גוסטה דוידזון, ונכלא במחנה טרופאו. הוא נאסר בגלל פרסומים על אירנה ארנד, פעילה אוסטרית בתנועה האנטי נאצית בעיתון שערך. אחרי שחרורו מן הכלא בדצמבר 1939 חזר למסגרת של עקיבא ושיקם את הקן בוורשה. פעל להברחת חבריו לסלובקיה. מדצמבר 1941 עד אוגוסט 1942 ניהל שמשון את חוות ההכשרה בקופליני שהייתה כיסוי לפעילות תנועתית מחתרתית. באוגוסט 1942 היה ממייסדי "החלוץ הלוחם", הארגון הלוחם של הנוער היהודי החלוצי בקרקוב, וחבר מפקדתו. הוא היה אחראי על הקמת המשרד הטכני לזיוף תעודות יציאה וכניסה חופשית לגטו, לחברים ולמכירת תעודות כאלו לאחרים, במטרה לממן קניית נשק. בינואר 1943 נתפס ונכלא בכלא מונטלופיך ומיד ארגן לחבריו בכלא חוגים לתנ"ך ועוד. ב-29 באפריל 1943 נמלט מהכלא, נפגש עם אשתו גוסטה, שאף היא נמלטה מאותו כלא, ופתח בפעילות פרטיזנים ביערות וישניץ. ביערות וישניץ חידש את הוצאת ביטאון החלוץ הלוחם ובו קרא לשרידי הצעירים היהודים ביער להתנגדות פעילה לגרמנים, ולאחרוני יושבי הגטאות — למלט את נפשם, ולפולנים — לחדול מלהסגיר יהודים. הוא גם סקר, למען ההיסטוריה, את תולדות המחתרת היהודית החלוצית. ב-8 בנובמבר 1943 נתפס ונרצח על ידי הגרמנים. טובה (גוסטה) דוידזון נולדה בפולין בשנת 1917. משנת 1938 הייתה חברת מרכז עקיבא והיא ובעלה לעתיד, שמשון דרגנר, ערכו את שבועון הנוער צעירים. הייתה ממייסדי החלוץ הלוחם — הארגון הלוחם של הנוער היהודי חלוצי בקרקוב, וחברה פעילה בו. ב-22 בספטמבר 1939 נאסרו היא ושמשון דרגנר באשמת השתייכות לחוג אוסטרי אנטי-נאצי. בדצמבר 1939 שוחררו שניהם וחידשו את הפעילות בעקיבא בקרקוב ובוורשה. בארגון החלוץ הלוחם עסקה בעיקר בסיוע לבעלה בזיוף תעודות לצרכי הארגון. ב-18 בינואר 1943 הסגירה את עצמה לגסטפו לאחר שנודע לה על מאסרו של בעלה שמשון, כי השניים הסכימו ביניהם, שאם יאסר אחד מהם השני יסגיר את עצמו. ב-18 בינואר 1943 עת נאסרה עד אפריל 1943 ישבה בכלא מונטלופיך וכתבה את זיכרונותיה, שלימים התפרסמו כיומנה של יוסטינה (תל אביב, תשל"ח), במטרה להנציח את סיפור המרד האחרון בקרקוב. היומן נכתב על דפי נייר טואלט בכמה עותקים. כל זאת בסיוע של חברותיה למחתרת שהיו כלואות איתה בתא המעצר. היומן נותן, תמונה נאמנה של המרד האחרון והעז ביותר של אנשים צעירים, ועוסק בתולדות תנועת עקיבא וארגון החלוץ הלוחם. ב-29 באפריל 1943 הצליחה טובה לברוח מכלאה ולחדש יחד עם בעלה את פעילותה המחתרתית ביערות וישניץ, שם סייעה בהוצאת ביטאון המחתרת החלוץ הלוחם. ב-9 בנובמבר 1943 הסגירה עצמה שנית לידי הנאצים בעקבות תפיסת בעלה שמשון, כפי שעשתה ב-18 בינואר 1943. גורלה של טובה אינו ידוע וככל הנראה נרצחה.