סיפורי מצילים ומצילות - שמות משפחה באות מ' (1)
בדף זה תמצאו את סיפוריהם של מצילים ומצילות — יהודים שהצילו יהודים בתקופת השואה, ששמות משפחתם מתחילים באות מ'.
כל מציל ומצילה שפעלו להצלת יהודים בתקופה האפלה ביותר הם עדות לאומץ, לאחווה ולמוסר יהודי שאין כדוגמתם. הסיפורים מבוססים על עבודת תיעו ד ומחקר מקיפה ומרגשת המבוססת על מחקרו רחב ההיקף של משה גרומב, יו"ר ועד הפעולה להכרה ביהודים שהצילו יהודים בשואה.
ליזה מאגון
ליזה מאגון נולדה בליטא בשנת 1920. הייתה חברה בשומר הצעיר. התמנתה למנהלת הקן בווילנה וחנכה צעירים בתנועה. לאחר כיבוש ווילנה ביוני 1941, ניסו היהודים, וביניהם חברי תנועתה, להימלט מזרחה, אולם הם נתפסו ורובם נשלחו למחנה עבודה. הנותרים הועברו לגטו. ליזה שהייתה חברה בפ.פ.או (ארגון הפרטיזנים המאוחד), צוידה בשל המראה הארי שלה בתעודות מזויפות ונמצאה בצד הארי. אף על פי שהיו לה מכרים פולניים ומקום מבטחים, החליטה לחזור לגטו ולהימצא עם חבריה וחברותיה. כאשר החלה המחתרת להתארגן למרד בנשק, הייתה ליזה לקשרית במחתרת שהעבירה את רעיון המרד מעיר לעיר. בגטו אשמיאני – שבו רוכזו כ-4,000 יהודים, רובם נשים, זקנים וילדים – לא היה ארגון מחתרת שהיה לעדכנו בדבר סלקציה שנועדה למסור לידי הגרמנים 1,500 ילדים ונשים. לכן הטילה המפקדה על ליזה את המשימה לצאת לשם בחזות ארית ולהזהיר את היהודים מפני האקצייה שעומדת להתקיים, להבהיר להם שמשמעותה מוות ולארגן את הנוער ליציאה ליערות ולהתנגדות. ליזה הצליחה להיכנס לגטו וניסתה לארגן את היהודים לבריחה, אך הם לא האמינו לדבריה. בשעת האקצייה באשמיאני, נפגשה ליזה עם קבוצות בני נוער ועוררה אותם לבריחה לכיוון היער. הודות לכך, ברחו קבוצות צעירים ליער והיא עצמה חזרה לגטו ווילנה. עם חזרתה הייתה לקשרית המרכזית של הפ.פ.או. כקשרית הייתה יוצאת ללא הטלאי הצהוב, כשבכיסה תעודה פולנית שהייתה עלולה להסגיר אותה בידי הגרמנים. בשל תפקידה החדש פנתה למשטרה הגרמנית כדי להוציא תעודה חדשה כשהיא מתחזה לארית. יתכן שמישהו הלשין עליה ובאותו היום נעצרה על ידי שוטר ליטאי. היא הובלה לגסטפו והייתה כלואה במרתפים, שם נחקרה ללא הרף, אך לא מסרה דבר. לאחר שבוע של עינויים העבירו אותה ללוקישקי. ליזה נרצחה בירייה בפונאר ב-17 בפברואר 1943.
הארי מאיר
הארי מאיר נולד בהולנד בשנת 1925. במהלך המלחמה הצטרף למחתרת ההולנדית בניג'מגן. הארי ואנשי המחתרת הסתירו כ-70 יהודים ביערות, רובם מאמסטרדם. בנוסף הסתירו טייסים בריטים ואמריקאים שמטוסם הופל מעל הולנד. שרד את המלחמה והתחתן עם בחירת לבו נלי בשנת 1951. הארי ונלי עלו לישראל מיד לאחר חתונתם והתיישבו במושב בית יצחק. הארי זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה
יוסף מאיר
יוסף מאיר (יושקה מגמרי) נולד בהונגריה בשנת 1922. בשנת 1938, בן 16, הצטרף לתנועת השומר הצעיר. יצא להכשרה בקלוז' והתכונן לעלות לארץ, אולם התוכנית לא יצאה לפועל. במפעל המתכת שעבד בו בשנת 1941 פגש צעירים הונגרים, קומוניסטים וסוציאליסטים שפעלו במחתרת והצטרף לפעילות האנטי-פשיסטית. הוא עבר לבודפשט והצטרף לפעילות תנועתו, המשיך את קשריו עם השמאל הפועלי ועסק בין היתר באיסוף בגדים ומזון עבור עצירים פוליטיים. באוקטובר 1943 גויס לפלוגה לעבודת כפייה. בזמן שירותו נעצר ונחקר על קשריו עם חוגי השמאל ועל פעילותו בתנועת השומר הצעיר, אולם שוחרר והוחזר לפלוגת העבודה. באוקטובר 1944 ברח בעזרת תנועתו והצטרף לפעילות של המחתרת. הוטל עליו לקיים קשר עם המחתרת הקומוניסטית והאנטי-נאצית ההונגרית, והוא פתח ערוץ חדש לשיתוף פעולה בין הצדדים. אנשי השומר הצעיר סיפקו לאנשי המחתרת ההונגרים תעודות מזויפות, מזון וביגוד, ואנשי המחתרת עזרו במציאת מקומות מחבוא. יוסף פעל בפרוורי עיר הבירה, ארגן עריקת קבוצה של קצינים וחיילים הונגרים, שמסרו לידיו כלי נשק. פעל להצלת קבוצות ובודדים יהודים כשהוא מתחזה ולבוש במדים של אנשי "צלב החץ". אחרי השחרור הצטרף למחלקה הפוליטית של משרד הפנים ההונגרי, שם עסק באיתור פושעים נאציים, אנשי "צלב החץ" וחיילי סגל ממחנות העבודה. התמנה למפקד "הגנה" שהתארגנה במשטר הקומוניסטי להגנת יהודים. שרד ועלה לארץ ישראל ביוני 1948. השתתף במלחמת השחרור במסגרת הפלמ"ח. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
שולמית מאיר
שולמית מאיר נולדה בהונגריה בשנת 1927. חברת תנועת הנוער הציוני. עסקה בסיוע לפליטים פולנים שהגיעו לבודפשט. לאחר כניסת הגרמנים להונגריה במרץ 1944, הסתתרה בעזרת תעודות מזויפות. ביוני 1944 יצאה עם קבוצת חברים במסגרת ה"טיול" לכיוון הגבול הרומני. הצליחה לעבור את הגבול אולם נתפסה על ידי שוטרים רומנים. נשפטה לחמש שנות מאסר, ישבה בבית הסוהר רק חודשיים. שרדה ועלתה לארץ ישראל בשנת 1944. זכתה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונג ריה על פעילותה למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
יעקב מאסטרו
יעקב (ג'קיטו) מאסטרו נולד ביוון בשנת 1927. כאשר פלשו הגרמנים ליוון, החל לסחור עם חיילי האס־אס שהיו בעיר, וכך רכש לעצמו את השפה הגרמנית. במרץ 1943 בהיותו בן 15, נשלח לאושוויץ בטרנספורט הראשון של יהודי יוון. יהודי סלוניקי התקשו להבין את הפקודות שקיבלו, ולכן ספגו מכות ועונשים רבים. בזכות שליטתו של הנער יעקב בשפה הגרמנית, נבחר להיות המתרגם של קבוצת יהודי סלוניקי ואף זכה לקבל את תפקיד חלוקת העבודה בקרב האסירים. ניצל את תפקידו כסדרן עבודה ואת נגישותו לכרטסת שבה הופיעו שמותיהם של האסירים כדי לנייד אותם ממקום עבודה זה לאחר, וכך הציל יהודים רבים. כמו כן דאג ליצור קשרים עם אסירים אשר שימשו בתפקידים מגוונים. יעקב ידע איך והיכן להשיג משקאות חריפים, סיגריות ותכשיטים, ובעזרתם שיחד את מפקדי המחנה ואנשיו. הקשרים שיצר ומתנות השוחד שחילק תרמו לשחרור אסירים מניסויים רפואיים ולהשגת תרופות חיוניות להצלת חיים. זה סיפורו של אחד הניצולים, כפי שסיפר בנו שבתאי: "אבא שלי, אברהם חנן, נולד בסלוניקי ב-1927, גורש בטרנספורט הראשון ב-15.3.1943, מסלוניקי לאושוויץ וניצל על ידי יעקב מאסטרו כמה פעמים. אבי נשלח למפעל לייצור עורות. לאחר שפשטו את העור מהבהמות היו מעבירים את העור לאמבטיית כימיקלים, ועל אבא היה לדאוג שהעור יישאר מתחת למים. החומצות היו גורמות לאדם נזק עד כדי מוות לאחר פרק זמן קצר. יעקב החליף את אבי באסיר גרמני שנידון למוות ובכך הצילו. פעם נתפס אבא על גניבת 12 קליפות תפוחי אדמה ונידון ל-12 צליפות שוט. לאחר שהוכה ונפצע הוא הוכרז כמת והושלך לערימת הגופות בדרך לשריפה מהירה למניעת מחלות. חבריו גילו שהוא חי והזעיקו את יעקב. יעקב החליף את אבי בגופת מת אחר. ברשימות אושוויץ הוא מופיע כמת." שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1946. על פועלו כתב פרופסור גדעון גרייף את הספר "המלאך הטוב מאושוויץ". זכה באות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
סוניה מדייסקר
סוניה מדייסקר נולדה בליטא בשנת 1914. עוד לפני המלחמה פעלה במחתרת נגד הליטאים, נשפטה ונשלחה לכלא. ישבה במאסר בלוקישקיס שבווילנה, אחר כך בפאוויאק שבוורשה ובסיערץ בית סוהר למתבגרים. בגיל 19, בשנת 1933, חזרה לווילנה. באביב 1935 הואשמה בפעילות נגד השלטון ונשפטה לשש שנות מאסר. בשנת 1939 שוחררה מהכלא לאחר שהצבא האדום השתלט על העיר. בווילנה פגשה את כל חבריה מתקופת המחתרת הקומוניסטית ונוכחה לדעת שכולם היו בשלבי התארגנות למחתרת חדשה, הפעם נגד הגרמנים. מונתה אחראית לארגון קבוצות הנוער והתמסרה בכל מרצה לפעילות. מצוידת בניסיון מחתרתי הפעילה סוניה בית דפוס, זיוף מסמכים, ערכה את הקריאות להתנגדות, ארגנה את היוצאים מהגטו, הגניבה נשק וסייעה בכול. עם חיסול הגטו בספטמבר 1943 נשארה בעיר. את הקשריות הבאות מהיער שבו שהו רוב חברי המחתרת אשר הצליחו לעזוב את הגטו ולהגיע אל היערות היא כיוונה לשכנוע את היהודים שנשארו בעיר לעזוב ולחבור אל הפרטיזנים. הגרמנים גילו את מקום מגוריה. במרץ 1944 כיתרה חבורה של אנשי גסטפו את ביתה. סוניה שלפה את אקדחה, ירתה ב-3 מהם, ואת הכדור האחרון ירתה בעצמה. היא נפצעה קשה. לגרמנים היה חשוב להשאירה בחיים כדי לחשוף מידע על ארגון המחתרת. היא נאסרה, אך לא דיברה. לבסוף הוצאה להורג. לוחמת המחתרת רוז'קה קורצ'אק אמרה עליה: "עם מותה של סוניה נעלמה לוחמת שאין כדוגמתה. אישה אשר לא ידעה את המושג פחד. מסירותה ללא גבול ומוכנותה להקרבה עצמית היו דוגמה וסמל לכולנו." אחרי מותה עוטרה באותות צבאיים מטעם ממשלת פולין ומטעם הממשלה הליטאית הסובייטית.
דוד וזינה מודריק
דוד מודריק נולד באוקראינה בשנת 1913. כשפרצה המלחמה עם גרמניה גויס לצבא הרוסי כחבלן בחיל ההנדסה בדרגת סגן משנה. במהלך הקרבות הוא נפל בשבי הגרמני. הוא הצליח להימלט ובסתיו 1941 הגיע לגטו בעיירה אילינצי שבמחוז ויניצה. מאחר שעבד כמפעיל פטיש גדול בנפחייה, לא נרצח במהלך האקציות. יחד עם רעייתו הוא הועבר בסוף שנת 1941 למחנה עבודה בסביבה. המזון היה דל ומגיפת הטיפוס השתוללה. בשנת 1942 נערכה האקציה הגדולה ונותרו רק בעלי מקצוע חיוניים ובתוכם דוד ואשתו. הזוג הרגיש שסוף ימי המחנה קרבים והם החליטו לברוח ליערות. קבוצת ההתנגדות מנתה 18 צעירים ובהם גם ארבע נשים, ולהן ארגן סכינים מן הנפחייה בה עבד. במהלך השוטטות ביער הם נתקלו בסיור פרטיזני של אחד הגדודים. לאחר שתושאלו באופן יסודי הוסכם להקצות לקבוצה היהודית מקום לבסיס לא רחוק מחניית הגדוד. נשק לא ניתן לקבוצה ונאמר להם שאם רצונם להילחם עליהן להשיג נשק בכוחות עצמם ביציאה לפעילות והשגתו בשדה הקרב. המשימה הראשונה שלהם הייתה, כמובן, להשיג נשק. היא בוצעה במהלך מארב לקבוצת חיילי עזר רוסיים של הצבא הגרמני. הם השתלטו עליהם ולקחו 3 רובים, עגלה, סוסים ומגפיים. מכאן הם המשיכו לבית חרושת לסוכר, שם תקפו את השומרים, לקחו את נשקם ומוצרי מזון רבים. בהדרגה הם הצליחו להשיג עוד רובים, תתי מקלע וחוליות של פרטיזנים יהודים החלו לצאת למשימות קרביות כמו פיצוץ מסילות רכבת. דוד עמד בראש הכוחות מאחר שהכיר את נושא החבלה. הפלוגה היהודית של דוד הייתה מורכבת מלוחמים ואזרחים. היא מנתה כ-250 אנשים, 52 מהם קרביים והשאר זקנים, נשים וילדים – כשאר הקבוצות היהודיות שחיו ביערות. מי שלא נמנה עם הלוחמים עסק בעבודות משק שונות כמו: אפיית לחם, בישול, כביסה וטיפול בפצועים ובחולים. הקשישים שמרו על המחנה, הילדים טיפלו בסוסים, רעו את הפרות ובצעו שליחויות. האוכל הוכן במטבח משותף לכולם. בתחילת ינואר 1944 שוחרר האזור כשבמחנה נותרו למעלה מ-200 יהודים. לאחר השחרור בפברואר 1944 נשאר בעיר הולדתו. דוד עוטר באותות ה"כוכב האדום", "מלחמת המולדת" ובאותות נוספים. זינה שניידר נולדה באוקראינה בשנת 1921. כשפרצה המלחמה בין ברית המועצות לבין גרמניה הנאצית ניסתה לברוח מזרחה אך לא הספיקה. הצבא הגרמני אילץ את הפליטים שברחו לחזור לעיירות מולדתם. זינה חזרה לעיר הולדתה אילינצה שם היא נכלאה בגטו ועבדה בעבודת פרך. נישאה לדוד מודריק ערב פלישת הגרמנים לאוקראינה בשנת 1941. בגטו נולד לדוד ולזינה בנם הבכור, והוא הוצא אל מחוץ לגטו כשהיה תינוק והוחבא אצל אישה אוקראינית. לאחר האקציה הגדולה שנערכה בגטו אילינצה בשנת 1942, ארגן דוד קבוצה של 18 אנשים, ביניהם זינה, ויחד הם נמלטו מהגטו והקימו יחידה פרטיזנית יהודית, לרבות מחנה משפחה. פעילותה של יחידת הפרטיזנים התחלקה בין הצלת משפחות יהודיות מהגטו לבין המלחמה בגרמנים, פיצוץ גשרים ומסילות ברזל וקרבות ביערות. זינה השתתפה בקרבות נגד הגרמנים ונגד המשטרה הנאצית, ובפעולות חבלה בכבישים ובמסילות ברזל. בפברואר 1944, לאחר שחרור האזור ע"י הצבא האדום, חזרה לעיר הולדתה. לאחר המלחמה קיבלו זינה ודוד חזרה את בנם מהאישה האוקראינית שטיפלה בו. לאחר המלחמה קיבלה זינה אותות הצטיינות. דוד נפטר בשנת 1987. 10 שנים לאחר פטירתו, בשנת 1997 עלתה זינה עם משפחתה לישראל.
משה ופולה מוסל
משה מוסל נולד בליטא בשנת 1920. בשנת 1938 עבר לגטו בקובנה ועבד כמנהל חשבונות, והצטרף למחתרת היהודית בגטו קובנה. תפקידו של משה בגטו היה ניהול קבוצת מכונאי הרכב במוסך המכוניות של המשטרה הגרמנית בקובנה. קיבל תעודת עבודה שאפשרה לו להסתובב בעיר ללא מגבלות. במוסך היה לו חדר עבודה קטן, בו יכול היה להיפגש עם ליטאים. עד מהרה החלה המחתרת לנצל את חדרו ליצירת קשרים עם המחתרת הליטאית. חדר זה שימש להברחת נשק ומזון לתוך הגטו. במוסך יצר משה יחסים טובים עם הנהגים הליטאים, ובייחוד עם הנהג איגנס שפטיס, פעיל במחתרת היהודית בגטו קובנה שהרבה לעזור ליהודים. לאחר שמפקד הגדוד הגרמני הודיע שאסור ליהודים להסתובב מחוץ למוסך, מוסל פנה למפקד המוסך הגרמני וביקש לצאת במשאית לראסיין ולהביא מזון ליהודים על מנת שיעבדו טוב יותר. המפקד הסכים בתנאי שיביאו כמות נכבדת של מזון גם לסגל הגרמני. המחתרת פעלה בנסיעות אלה על מנת להבריח יהודים אל מקומות מסתור מחוץ לגטו. אחד מתפקידיו של משה היה לארגן את הוצאת הלוחמים אל הפרטיזנים ביערות רודניקי. ב-14 בדצמבר 1943, משה אסף את הלוחמים מהגטו במסווה של יציאה לעבודות לילה. בדרך הם נתקלו במחסום ביקורת של המשטרה הליטאית ומשה ציווה על הנהג לא לעצור. הליטאים לא ירו על המשאית משום שהיו עליה סמלים של רכב בשירות הגרמנים. הלוחמים הורדו בשלום ביער והצטרפו לפרטיזנים. בדרך דומה הוברחה ליער גם קבוצה של יהודים שנמלטה מהפורט התשיעי (אתר ההריגה של יהודי קובנה). ב-10 בינואר 1944 הצטרף משה לפרטיזנים ונלחם בשורותיהם עד לשחרור. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה. פולה קרנובסקי נולדה בליטא בשנת 1923. ב-22 ביוני 1941, יום ההתקפה הגרמנית על ברית המועצות, נמלטה פולה עם חבריה מקובנה מזרחה. היא נתפסה ונכלאה בגטו יחד עם יהודי קובנה. פולה וחבריה הקימו מספר קבוצות התנגדות, וב-31 בדצמבר 1941 התאחדו כולן לארגון הלוחם האנטי-פשיסטי הכללי, א.ק.א, בפיקודו של חיים ילין. בספטמבר 1942 נעצרה פולה ונשלחה לכלא "הצהוב" (בית כלא של הגסטפו בקובנה) ומשם לפורט התשיעי. בפורט התשיעי נפגשה עם ינינה צ'יזינאוסקייטה, שסיפרה לה על המחתרת הליטאית "קובה" בה הייתה חברה. ב-10 באוקטובר שוחררה פולה מהפורט התשיעי הודות למאמציו של משה מוסל (לימים בעלה). פולה עסקה בעיקר בהברחת ילדים יהודים אל מחוץ לגטו והפקדתם בידי משפחות ליטאיות. פולה נפגשה עם שתי אחיות ליטאיות שרצו לאמץ ילדים ורצתה למסור להן את ילדתם של לוסיה וחיה שמואלוב. לוסיה, היה חבר המחתרת הליטאית שנרצח בפורט התשיעי. חיה הסכימה למסור את בִּתה. היא הזריקה לה זריקת הרדמה והובילה אותה בעגלה למקום המפגש שנקבע. פולה מסרה לאחיות את הילדה וחזרה לגטו. שנתה נדדה בלילה מתוך דאגה. לאחר המלחמה חזרה חיה שמואלוב מהיער והתאחדה עם בתה. סיפור אימוץ נוסף החל כשפולה פגשה את האישה הליטאית שהייתה עוזרת הבית של משפחתה לפני המלחמה. האישה סיפרה על חברה בשם זוסיה סטאניוננה שרוצה לאמץ ילד יהודי. לאחר המפגש עם זוסיה החליטה פולה למסור לה את ילדתה של רוניה רוזנטל. רוניה ובעלה שמואל הסכימו למסור את ילדתם בת השנתיים על מנת להצילה ממוות. לאחר שבוע ביקשו רוניה ושמואל מפולה להעביר מזוודה מלאה בגדים לבתם. פולה חמקה מהגטו אך מכונית הבחינה בה, והיא ברחה על נפשה לתוך העיר. בדרך נתפסה על ידי חיילים ליטאיים, שלמזלה רצו רק לשדוד אותה. הם לקחו את המזוודה והניחו לה ללכת ופולה חזרה לגטו. בעת חיסול הגטו נשלחו רוניה ושמואל לגרמניה. רוניה נספתה במחנה ריכוז, ושמואל חזר לליטא למצוא את בתו. לאחר שנתיים איתר אותה ודרש מזוסיה להחזירה אליו. זוסיה סירבה להחזירה ובעזרת מכרים חטף אותה מביתה של זוסיה וקרא לה רוניה על שם אמה. לאחר השחרור חזרה פולה לקובנה. בשנת 1979 עלו משה ופולה לישראל. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
מנדל מושקוביץ
מנדל מושקוביץ נולד בליטא. בעת הכיבוש הגרמני נכלא בגטו קובנה והיה חבר פעיל במחתרת היהודית (א.ק.א). פעל עם אחרים בגניבת נשק מהגרמנים והברחתו לגטו. אחת מהפעולות התרחשה בינואר 1944, במחסן בית החולים הגרמני. חברי המחתרת גילו כי בביה"ח בעיר, ישנו מחסן נשק של החיילים המאושפזים. לאחר מו"מ עם הממונה הליטאי עליהם, השיגו את המפתח וסוניה רובינסון, חברת מחתרת, מהרה להטביעו בתבנית על מנת לשכפלו בחשאי. בערב המיועד, יחד עם משה גגוז'ינסקי ואיציק מיקלישנסקי, חמק מהגטו והסתתר בבית הקברות הסמוך עד רדת היום. בחשיכה, כשהם לבושים במעילי הסוואה החלו להתקרב למקום. מנדל נותר ליד הגדר וחבריו נכנסו פנימה, פתחו את המחסן עם המפתח המותאם והוציאו שלושה שקים עם רובים וכדורים. במאמץ רב חמקו יחד מהמקום, דרך בית הקברות, שם חיכו למשאית חילוץ. המשאית (נהוגה ע"י אחד הלוחמים) לקחה אותם להטמין את השקים בעיר, והם חמקו חזרה לגטו. הפעולה המוצלחת השנייה התרחשה בנשקיית הסדנא של כוחות הנ"מ הגרמניים. ללוחמי המחתרת היתה תכנית כיצד להשיג נשק מהסדנא, אך לא היו יכולים לעשות זאת בכוחות עצמם. חבר המחתרת, בן ציון פרייס, עדכן אותם כי חטיבה יהודית ממחנה העבודה אלקסוט נשלחה לסדנא ואף העביר לרשותם מפתח תואם לנשקייה. בלילה יצא יחד עם יענקל לוי ואיציק מיקלישנסקי. הם הגיעו לאזור השמור, נכנסו לנשקייה ולקחו נשק ותחמושת ככל שיכלו לשאת, וכמו במקרה הקודם, העבירו מטמון זה למקום סודי בעיר. פעולות מוצלחות אלה אפשרו לארגון לשלוח אל מחוץ לגטו קבוצות חמושות גדולות יותר ורבות יותר במהלך חודשים פברואר ומרץ 1944. קבוצות בנות למעלה משלושים אנשים חמושים היטב, נשלחו באמצעות משאיות למרחק 80-70 ק"מ מקובנה. בנוסף לפעולות גניבת הנשק, היה אחראי, יחד עם איציק מיקלישנסקי ושניים מלוחמי המחתרת העירונית, על ארגון התחבורה ליוצאים מן הגטו ליערות. פעילות שהייתה כרוכה בקשיים רבים.
אליהו מושקין
אליהו (איליה) מושקין נולד בבלארוס. בימים שלפני המלחמה שימש מושקין מהנדס בעיריית מינסק, עיר הולדתו. בסוף יוני 1941 נכבשה מינסק, וכעבור זמן מה מונה מושקין ליושב ראש היודנראט. מינויו ניתן לו מכיוון שידע גרמנית, או, לפי גרסה אחרת, על פי המלצת אחד מעובדי מועצת העירייה. בראשית פעולתו מצא מושקין את הקשר עם המחתרת בגטו מינסק, סייע להוצאת יהודים מהגטו והעביר ליחידות הפרטיזנים באיזור כספים, תרופות וציוד. סמכותו האישית של מוסקין קבעה במידה רבה את דרכם של שאר חברי היודנראט, שבאותה עת הפך לגוף המוציא לפועל את החלטות המחתרת. מושקין היה מודיע מראש למחתרת על הסכנות הצפויות, וזכה ליחס חיובי ולהערכה מצד היהודים. קשריו ההדוקים עם מחתרת הגטו – מזה, והחובות שהטילו עליו השלטונות הגרמניים – מזה, העמיד את מושקין בסיכונים גדולים. הוא נזהר גם מפני כמה מעובדיו, שלא נתן בהם אמון מלא. בפברואר 1942 נאסר מושקין, לפי גרסה אחת – באשמת שיחוד קצין גסטאפו כדי שהלה ישחרר יהודי ממעצר; לפי גרסה אחרת – אחרי שהלשינו לגסטאפו שהיודנראט מעביר בגדים ותרופות לפרטיזנים. מושקין עונה, וכחודש אחרי מאסרו נתלה. בני משפחתו הוצאו להורג באחת האקציות הליליות.
פרידה מזיא
פרידה (פרדקה) מזיא נולדה בפולין בשנת 1922. נולדה למשפחה יהודית-ציונית והייתה חברה בתנועת ה"נוער הציוני". עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה בת 17, וכחברת תנועה, ואח"כ כחברה בארגון המחתרת היהודית, הייתה מדריכת נוער, שימשה כאחות בבית חולים של הקהילה היהודית וניהלה מעון לתינוקות בגטו. עם תחילת הגירושים נשלחה על ידי המחתרת אל מעבר לגבולות של אזור מגוריה (שלזיה העילית, שאדמיניסטרטיבית צורפה לגרמניה), לשטחי פולין האחרים. היא יצרה קשר עם המחתרת הפולנית, כדי להשיג נשק ולחפש דרכי הצלה. יחד עם עוד חברים נוצר קשר עם מבריחים אשר בעזרתם העבירו עשרות יהודים משלזיה לצ'כוסלובקיה, ומשם למקומות בטוחים יותר. תוך כדי פעילות זו היא נעצרה, ואחרי שהצליחה להימלט מבית הסוהר, הגיעה לצ'כוסלובקיה. היא נענתה לדרישת המוסדות היהודיים בבודפסט, להגיע להונגריה. בבודפסט קיבלה סרטיפיקט. שרדה ועלתה לארץ ישראל במרץ 1944 והצטרפה לקיבוץ תל יצחק. בגמר המלחמה יצאה כשליחת הישוב למחנות הפליטים באיטליה. פרידה כתבה שני ספרים, "רעבים בסער" ו"חברי הקטנים". היא הייתה עדה במשפט אייכמן והייתה הראשונה להכניס את הוראת השואה בבית הספר, כהתמחות בהיסטוריה. כתוצאה מיוזמתה להקים מדרשה ללימודי השואה, קם "בית משואה" בקיבוץ תל-יצחק, העוסק בין השאר, בהעברת סמינרים וימי עיון ללימוד תקופת השואה. בשנת 1963, בעקבות השתתפותה במשלחת רשמית לציון 20 שנה למרד גטו ורשה, יזמה את הרעיון של משלחות נוער לפולין.
פני גרסיה מטלון
פני גרסיה נולדה ביוון בשנת 1920. פני ובעלה לאון מטלון, ברחו מסלוניקי במרץ. בשנת 1943 הם טיפסו על הרי פאיקו, הצטרפו ללוחמי ההתנגדות היוונית בהרי יוון. פני רכשה ניסיון רב כאחות בצלב האדום היווני בשנים 1941-1940. הצטרפה לרופא יהודי צעיר, שנהרג לאחר מכן, במהלך מלחמת האזרחים. למרות היותה רזה ושברירית, הפגינה אומץ רב וסיבולת בלתי מנוצחת של החיים הקשים ביערות. הצעידות הליליות הקשות והמפרכות בשבילי ההרים התלולים לא הכניעו אותה. להיפך, דווקא פני הייתה זו שעודדה את מי שהיה חלש או נפל מאחור, הפיחה בהם אומץ והציעה מים מבקבוק גדול שנשאה עמה בנוסף לציוד הרפואי. היא נהגה לצעוד בסוף הטור ולהושיט עזרה לכל המותשים שהשתרכו מאחור ואז לרוץ על מנת להדביק את היחידה שלה, היות והסכנה של הליכה לאיבוד ביער הצפוף הייתה גדולה. פני ויחידתה הגיעו לאזורים של יוון החופשית במערב מקדוניה, כשהם נרדפים ע"י החיילים הגרמניים שהציפו את הכבישים, שם נטלה את הפיקוד על בית החולים של הפרטיזנים ואימנה את בנות הכפר בטיפול בפצועים. האמצעים שעמדו לרשות הפרטיזנים היו דלים, אך פני הייתה חדורת מטרה ונלחמה על מנת לרפא את כל הפצועים והחולים. בסתיו 1944 במהלך פעולת חיסול שבוצעה ע"י הגרמנים, נתפסה פני יחד עם פצועים קשים אותם סירבה לנטוש והועברה למחנה עבודה גרמני. פני הצליחה לברוח מהגרמנים עוד בדרכה למחנה העבודה, בהכירה היטב כל משעול בדרך. מרגע שחרורה מהגרמנים, הצטרפה פני מחדש לפרטיזנים והמשיכה בפעילות עד לסיום המלחמה. כל מי שניצל הודות לטיפולה, ובמיוחד הפרטיזנים היהודים, לעולם יזכרו את סגנונה העדין, מילותיה המנחמות והתנהגותה האנושית. קיבלה שתי מדליות כבוד ממלכת יוון. פני התאחדה עם לאון לאחר המלחמה.
וולדקה ובנימין מיד
וולדקה פלטל נולדה בפולין בשנת 1921. הצטרפה ל"ארגון היהודי הלוחם" והשתמשה בשם הקוד "וולדקה". במלחמה בחרה בהתנגדות מזוינת. באמצעות תעודות מזויפות והודות למראה המקומי חייתה מחוץ לגטו ויכלה להיכנס ולצאת ממנו. השיגה נשק עבור הארגון בשוק השחור, הבריחה אותו לגטו ואיתרה מקומות מחבוא יהודים. היא אף הבריחה מסמכים בנעליה. בדרך זו העבירה פעמים רבות ספרות מחתרתית, נשק וכסף וכן יצרה קשר עם יהודים מסתתרים מחוץ לגטאות והגישה להם סיוע כספי. ביקרה פעמים רבות בגטו צ'נסטוכובה ובמחנות העבודה שמסביבו וכן פעלה בשליחותם של יצחק צוקרמן ולאון פיינר. עסקה רבות בחיפוש מקומות מקלט ליהודים מסתתרים בצד האָרי של ורשה ובתשלום כספים למצילים הפולנים. "כדי להישאר אנושי בגטו היה צריך לחיות במצב של התנגדות מתמדת, לפעול באופן בלתי חוקי", סיפרה וולדקה לעיתון יהודי בשנת 1995. "היו לנו בתי כנסת לא חוקיים, שיעורים לא חוקיים, פגישות לא חוקיות והוצאות ספרים לא חוקיות". ב-19 באפריל 1943 פרץ המרד. הוא נמשך 27 ימים עד לחיסול המוחלט של הגטו. בשנת 1993 סיפרה לחברת החדשות Knight-Ridder: "הגורל של המרידה נחרץ מלכתחילה. לא רצינו למות, אבל אמרנו: זו הדרך לפעול, זה מה שעלינו לעשות". וולדקה שרדה ונותרה בפולין עד לכיבושה בידי הרוסים. לאחר המלחמה בשנת 1945 נישאה לחברה למחתרת בנימין מידז'ירז'ץ' מיד. שנה לאחר מכן הם היגרו לארה"ב. בספרה "משני צדי החומה" (1948) תיארה כעדה את המרד. שרדה ועלתה לארץ ישראל והצטרפה לקיבוץ איילון. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה. בנימין מיד (מיינדזיז'צקי) נולד בפולין בשנת 1918. לאחר פלישת גרמניה לפולין בספטמבר 1939 החליט בנימין לברוח למזרח פולין שהייתה בידי הסובייטים. עד מהרה הגיע בנימין לגטו ורשה, שם הועסק בעבודה מחוץ לגטו, כך היה יכול לסייע להברחת אנשים מהגטו – בהם פייגל פלטל, חברה בארגון היהודי הלוחם ולימים אשתו. בנימין ירד למחתרת מחוץ לגטו והתחזה לפולני לא יהודי. בימי מרד גטו ורשה, בשנת 1943, עבד עם חברים במחתרת כדי להציל את לוחמי המרד, להוציאם דרך תעלות הביוב אל מקומות מסתור בצד הארי של ורשה. לאחר השחרור התאחד בנימין עם אביו, אימו, ואחותה הצעירה. פייגל ובנימין נישאו זמן קצר לאחר המלחמה, ובשנת 1946 היגרו לארצות הברית.
פלה צייטק מייבום
פלה צייטק נולדה בפולין. כשסיימה את לימודיה יצאה ללימודי אחיות בוורשה. אחותה הבכורה, אסתר, עזבה את פולין ולמדה בבית הספר לאחיות הדסה שבהר הצופים. פלה הספיקה לקבל את הדיפלומה כשפרצה המלחמה, ומיד החלה לעבוד. חיילים פולנים שפונו מהגבול עם גרמניה סיפרו לפלה שמלאבה, עיירת ילדותה, נהרסה. ביתה נשרף, אבל הוריה שרדו והתגוררו אצל הדודים. פלה החליטה לחזור הביתה ויחד עם הוריה וכל יתר היהודים רוכזו בגטו מלאבה. הגטו שרץ מחלות מידבקות ופלה התגייסה למלאכת הטיפול במסגרת בית חולים מאולתר, שהוקם בגטו. פלה הייתה בחורה צעירה ויפה. היא הייתה יכולה לנצל את הנתונים האלה ולצאת משם, אבל זה לא עלה על הפרק. "הייתי יכולה לעזור לחולים" היא אומרת, "חוץ מזה, לא יכולתי לעזוב את הורי". ביחד עם הוריה ועוד כאלף יהודים, יצאה בטרנספורט האחרון. אביה אמר לה: "לי אין סיכוי, אבל את תברחי, תצילי את עצמך". פלה סירבה בכל תוקף ונכנסה אתם בשערי אושוויץ. הוריה נספו במחנה. פלה יועדה לעבוד במרפאת שיניים שעמדה להיבנות במחנה. היו אתה עוד 6 נשים שנותרו מהטרנספורט. כששמעו שמחפשים אחיות ורופאים למחנה, הצהירו מיד שהן אחיות. כך ניצלו והובלו ביחד עם פלה לבירקנאו. בלילה הראשון היא שקדה איתן על כללי טיפול בסיסי, לימדה אותן לעשות זריקות ולהגיש עזרה ראשונה, כדי שאם יבואו לבדוק, הן תדענה משהו. באחד הימים, הגיע מנגלה ותפס את פלה עם כותנת לילה שנועדה למטרות שוחד. הוא סילק אותה מן המרפאה והעבירה לצ-לאגר, מחנה הילדות של בירקנאו. היא הוצבה בבלוק 8. פלה מספרת: "כמה שיכולתי להציל ואיך שיכולתי להציל עשיתי את זה. קודם כל טיפלתי בחולים, אחר כך הסתרתי אותם. היה על ידי איזה מחסן עם שומרים, היו לי קשרים אתם, וככה הצלחתי להסתיר את הקטנים מאד ואת החולים. ידעתי גם שהיו טרנספורטים שלא יצאו למשרפות, אז את האחרים השתדלתי להעביר לטרנספורטים האלה". פלה כונתה "זקנת הבלוק". לאה שנפ, אחת מהילדות שהצילה באושוויץ, מספרת: "יום יום טיפלה בי במסירות רבה, כאם הייתה לי ולאלף הילדות שבתוך הצריף. טרם הלכנו לישון על הדרגשים הצפופים והדחוסים עד אפס נשימה, הייתה פלה באה לקראתנו, מנשקת אותנו, את מצחי הילדות הנותרות, שמספרן התמעט מיום ליום. היא נסכה בנו עוז ורצון לחיות". פלה נשארה לעבוד במחנה עד סוף המלחמה ובשנת 1945 יצאה עם כל הנותרים לצעוד את מצעד המוות לגרמניה. ביחד עם מניה, חברתה מהמחנה, עברה פלה לצרפת. היא התקבלה לעבודה בבית חולים סאן-פייר שבבריסל. כעבור חודשים אחדים, בעצת אחותה, החליט לעלות ארצה. היא עלתה על אוניה אנגלית שהגיעה לחיפה בצורה בלתי לגאלי. פלה הועברה למחנה עתלית עד שאחותה סידרה לה סרטיפקאט ומיד אחר כך התחילה לעבוד בהדסה. שנתיים לאחר מכן נישאה האחות אסתר לשאול מייבום, ותוך זמן קצר התחתנה גם פלה עם אחיו התאום, אברהם מייבום, אגרונום במקצועו. פלה עבדה יותר מ-40 שנים כאחות בהדסה. אחרי הפנסיה חזרה תמורת תשלום סמלי לשמש כאחות במחלקת הכאבים של בתי-החולים. לאה שנפ כתבה על פלה: "היא הייתה היצור היחיד עלי אדמות שהיה יכול לעורר תקווה ולחזק אלפי ילדים בעת ובעונה אחת ברגעי הייאוש הנוראים ביותר". כ-60 נשים, שהיו פעם ילדות בבלוק 8 בצי-לאגר באושוויץ, חבות לפלה את חייהן. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
אשר ובלה מיכאלי ואחותה תיאה אפשטיין
אשר (אדו) מיכאלי נולד בגרמניה. היה חבר תנועת הנוער הציוני בגרנובל. פעל להצלת יהודים בעזרת תעודות מזויפות. יצר קשר עם מזכירי עיריות באזור והשיג תעודות מזויפות עבור יהודים אשר שמותיהם הוכנסו לרשומות הרשמיות של תושבי העיריות. באוקטובר 1943 אשר נפצע מכדור תועה בדרכו חזרה ממשימה כאשר היו בכליו תעודות מזויפות שהיו מיועדות לחלוקה. אשר הועבר לבית חולים אך הצליח בתושייה רבה להחביא את התעודות המזויפות. סבין רויטמן, חברת התנועה, עימה יצא לפעילות, אספה את התעודות ממקום המחבוא. לאחר ששוחרר מבית החולים, מפקדו סימון לוויט הורה לו לעזוב את המקום לדיג'ון מהחשש שהמשטרה תעצור אותו. בדיג'ון הקים רשת שעסקה בייצור תעודות מזויפות בשיתוף פעולה עם המשטרה ועיריות שונות. בינואר 1944 נעצר ונחקר על ידי הגסטאפו. לאחר 6 ימים של חקירה ועינויים בהם לא מסר מידע על חבריו, שוחרר. אשר זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה. בלה וינדלינג בלה וינדלינג נולדה בגרמניה. פעלה ברזיסטנס ממרץ 1943 עד שחרור צרפת בערים גרנובל, אנמאס, דיג'ון, טולוז והאזור. הצטרפה לקבוצת הנוער הציוני בגרנובל במרץ 1943 בפעילות הנפקת תעודות מזויפות וסיוע למשפחות יהודיות במצוקה. באוגוסט 1943 היא נשלחה לעיר הגבול אנמאס וסייעה להעביר קבוצות ילדים לשוויץ. כשחזרה מאחת המשימות נעצרה על ידי אנשי מכס. היא הועמדה למשפט כשעורן דין מהעיר אנסי, אשר סייע לרזיסטנס היהודי, הגן עליה. היא נידונה ל-10 ימי מאסר. בהמשך נשלחה לדיג'ון עם בעלה לעתיד, אשר מיכאלי, שם יצרה קשרים בפרפקטורה של משטרת דיג'ון וברשויות מקומיות אחרות באזור. המשימה של אשר ובלה היתה להשיג תעודות מזויפות עבור אנשים, ששמותיהם הוכנסו למאגר הרשומות העירוניות של התושבים. במשימות אלה הם העמידו את חייהם בסכנה. בפעילות מסוכנת זו הם הצילו את חייהם של יהודים רבים שצוידו בתעודות המזויפות שהיו אמינות ביותר. באותה תקופה הוטלו על בלה גם משימות של אשת קשר בין טולוז לפריז. היא ביצעה את תפקידה האחרון ביולי 1944 לפני הקרבות לשחרור טולוז וסביבתה. לאחר המלחמה, אשר ובלה ביקשו לעלות מיד לארץ ישראל, אך מפקדם אברהם פולונסקי, שהתמנה על ידי בן גוריון כמפקד ההגנה בצרפת ובצפון אפריקה, ביקש מהם להישאר במארסיי. ביתם של בלה ואשר מיכאלי במארסיי שימש כמרכז קבלה וסיוע לשליחים הארץ ישראליים ולחברי הבריגדה היהודית שהגיעו לצרפת בפעילות הבריחה, ההעפלה העברת נשק ועוד. בלה זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה. תיאה וינדלינג תיאה פעלה יחד עם אחותה בלה להברחת ילדים בדרכם לשוויץ. הן הביאו את הילדים בקבוצות קטנות לביתה של ז'אן לטצ'יבר, ללינת לילה טרם הברחתם לשוויץ. במשך הלילה הן תפרו בבטנה של בגדי הילדים את שמותיהם האמיתיים. בבוקר שלמחרת הן הובילו את הילדים ברכבת לגרנובל ומשם לאנאמס, ומשם הבריחו אותם לשוויץ. תיאה זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
האחים מילבאואר
האחים מילבאואר נולדו באוקראינה. בקיץ ובסתיו 1942 רבו הניסיונות של יהודים להיחלץ מהגטאות. בגטו עסקו האחים מילבאואר בזיוף ומכירה של תעודות זהות אריות כדי לסייע ליהודים להימלט מהגטו ומהעיר. קבוצות של יהודים ברחו להונגריה, והיו שברחו ליערות בסביבה, אבל רובם הוסגרו לידי הגרמנים או נרצחו בידי מקומיים ובידי קבוצות של אוקראינים תומכי הלאומן האוקראיני סטפן בנדרה. גטאות נדבורנה חוסלו באוקטובר 1942. יהודי הגטאות הוכנסו לבית הכנסת שהיה בתחומי אחד משני הגטאות, רכושם נשדד והם נרצחו. יהודים אחרים הועברו לסטניסלבוב ושם נרצחו. באקציה זו נרצחו גם שרידי הקהילות היהודיות בסביבה. בגטו א' בנדבורנה נשארו כמה עשרות בעלי מלאכה, אך בנובמבר 1942 נרצחו גם הם ביער סמוך, וקהילת יהודי נדבורנה חדלה מלהתקיים.
איציק מיקלישנסקי
איציק (איצקוטיס) מיקלישנסקי נולד בליטא בשנת 1923. בעת הכיבוש הגרמני נכלא בגטו קובנה. ברח מהגטו ובילה זמן רב בכפרים של מחוז קובנה, שם עבד עבור חקלאים שונים. הם ידעו שהוא יהודי אך הסכימו להסתיר אותו. בזמן שעבד בחקלאות, איציק למד אודות קבוצת הפרטיזנים של הגטו. יוסף החליט לשוב לגטו והצטרף למחתרת היהודית הלוחמת. במחתרת איציק פעל כשליח וספק נשק. בינואר 1944, חברי המחתרת גילו כי בביה"ח בעיר, ישנו מחסן נשק של החיילים המאושפזים. בערב המיועד, יחד עם חבריו, חמק איציק מהגטו והסתתר בבית הקברות הסמוך. בחשיכה, כשהם לבושים במעילי הסוואה, החברים פתחו את המחסן והוציאו שלשה שקים עם רובים וכדורים. במאמץ רב חמקו מהמקום דרך בית הקברות, שם חיכו למשאית חילוץ שלקחה אותם חזרה לגטו. יחד עם חבריו למחתרת, איציק היה גם אחראי על ארגון התחבורה ליוצאים מן הגטו ליערות, פעילות שהיתה כרוכה בקשיים רבים. איציק בעצמו יצא ליערות רודניקי והצטרף לפרטיזנים. הוא היה לוחם נועז והשתתף במספר רב של פעולות קרביות. ב-1 במאי 1944 נשלח יחד עם עוד חמישה פרטיזנים יהודים מגדודו לבצע פעולות חבלה במרכז ליטא אולם הם נתגלו בעקבות הלשנה של המקומיים, והבית שבו שהו הותקף על ידי הגרמנים. איציק וחבריו נלחמו בעוז אך לבסוף הוכרעו ונהרגו.
גולה מירה
גולה מירה נולדה בפולין בשנת 1911. הצטרפה לתנועת השומר הצעיר. בשנת 1928 התגברה האנטישמיות בפולין, והוריה החליטו לעבור לבלגיה. גולה לא הצטרפה אליהם ועברה ללבוב. עם פלישת הגרמנים לברית המועצות הייתה בהיריון מתקדם. אולק בן זוגה הפסיק את לימודיו בטכניון והחליט להצטרף לצבא האדום, ומאז נעלמו עקבותיו. גולה הסתתרה במרתף ושם ילדה את בנה יורק בלי איש לצידה. משפחתה הצליחה לשלוח עגלון שיביא את גולה והילד אליהם. הנסיעה הייתה קשה והילד מת בעריסה. עם מותו של בנה חרב עליה עולמה. היא החלה להפעיל קשרים עם סניף פפ"ר המקומי ועם חבריה הפולנים בצד הארי של קרקוב ושכנעה את מנהיגי הארגון בגטו לפעול בשיתוף פעולה כולל. בהתאם החליטו מנהיגי החלוץ הלוחם על שיתוף פעולה מלא עם פפ"ר. שיתוף פעולה שכלל עזרה באמצעים ומקומות מסתור. חברתה גוסטה כתבה ביומנה: "הם (מנהיגי החלוץ הלוחם) ראו בה דוגמה ומופת לאישה עדינת נפש, למודת ניסיון ועם זאת לוחמת אמיצה. בשל אישיותה וסגולות נפשה נטו להאמין כי סגולות אלו הן בבואה לערכי מפלגתה." בדצמבר 1942 יצאה הקבוצה המאוחדת למתקפה הגדולה. רחובות קרקוב היו עמוסים גרמנים. כל הלוחמים משתי הקבוצות יצאו מחוץ לגטו. בפעולה זו נהרגו 7 גרמנים ורבים נפצעו. הושגה המטרה לפגוע באויב ולזעזע את הציבור האדיש. לאחר ההתקפה פשטו אנשי הגסטפו על המפקדה. גולה נתפסה ונשלחה לכלא. היא נחקרה ועונתה, אך לא גילתה דבר. לאחר 14 יום בצינוק הובאה לכלא הנשים בהלצלוב, ושם פגשה את גוסטה דוידזון וחברותיה למחתרת. במרץ 1943 נשלחו הבנות למוות במחנה פלאשוב. מאחר שידעו שהן נשלחות למוות, תכננו בריחה. את רעיון הבריחה יזמו גולה מירה וגוסטה דוידזון. בעת הליכתן מלוות בשומרים גרמנים החלו 30 אסירות לברוח לכל עבר. גולה מירה נורתה ונהרגה. בת 31 הייתה במותה. לאחר סיום המלחמה העניקה לה הממשלה הפולנית את אות הגבורה הגבוה ביותר, צלב גרונבלד.
יעקב מירון
יעקב מירון מרקוביץ נולד בהונגריה בשנת 1922. בשנת 1940 נעשה ציוני, עבר לבודפשט ולמד חשמלאות. בבודפשט הצטרף לסלע, ארגון של בוגרי השומר הצעיר שהתכוננו לעלייה לארץ. בשנת 1942 סייע לפליטים שהגיעו מסלובקיה להונגריה באמצעות תעודות מזויפות, כרטיסי מזון ואיתור מקומות מקלט. בשנת 1943 גויס לפלוגה לעבודות כפייה בצבא ההונגרי. הוא ניסה לברוח אך נכשל. אחרי כיבוש גטו בודפשט בידי הצבא האדום היה יעקב בין מקימי גרעין אחד במאי לאיסוף ולקליטת צעירים ניצולי שואה, והכנתם לעלייה לארץ. לאחר מכן היה פעיל בארגון הבריחה – העלאת שארית הפלטה לישראל. ארגן סמינרים ומסלולי בריחה לגרעינים שעלו לארץ כמעפילים. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1947. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
ג'ורג' מנדל מנטלו
ג'ורג' מנדל מנטלו נולד בשווייץ בשנת 1901. משפחתו עברה לטרנסילבניה. למד בבית הספר הגבוה למסחר בבודפשט, ומשנת 1921 עבד בבנק בווינה שבשוויץ. אחר כך חי בבוקרשט שברומניה, ושם היה הבעלים של בית חרושת לטקסטיל וניהל את אחד הבנקים הרומניים. באותם הימים הפך מנדל לאוהד של הציונות ואף ביקר בארץ ישראל. בשנים 1938–1939 נכח מנדל בכניסתם של הנאצים לווינה ולפראג וראה את היחס האכזרי של גרמניה הנאצית כלפי היהודים. כהוקרה על הסיוע ביחסי המסחר של סלוודור הוענק למנדל דרכון סלוודורי ותפקיד של קונסול כבוד של מדינה זו ברומניה, הונגריה ויוגוסלביה. בהזדמנות זו קיבל מנדל גם שם משפחה בעל צליל לטיני, מנטלו כדי להסוות את מוצאו היהודי. מנדל מנטלו לא ידע ספרדית ולא דרך מעולם על אדמת סלוודור. בשנת 1941, כאשר בעקבות ארצות הברית הכריזה סלוודור מלחמה במעצמות הציר ונסגרה הנציגות של סלוודור בבוקרשט, יצא מנטלו מרומניה להונגריה. בשנת 1942 נאלץ לעזוב עם אשתו ובנו גם את הונגריה, ובדרכו לשווייץ נעצר בידי הגסטפו בנמל פיומה. אחרי חודש מעצר בזאגרב הצליח להשתחרר ולהגיע בחזרה לבוקרשט שברומניה מחופש לטייס משנה של מטוס צבאי קטן. מרומניה נסע ברכבת לשווייץ מחזיק תעודה מזויפת של קצין רומני. הקונסול הכללי של סלוודור בז'נבה קולונל חוסה קסטיינוס קונטררס, שאותו הכיר היכרות קודמת בבוקרשט, העסיק אותו מאוגוסט 1942 בקונסוליה בתפקיד שהמציא בשבילו, "מזכיר ראשון של הקונסוליה״. קסטיינוס ומנטלו התחילו להנפיק ליהודים דרכונים בחינם בלי ידיעת השלטונות הסלוודוריים. עם זאת השיג הקונסול את ברכתו של ד״ר גוסטבו גררו, משפטן מכובד מארצו שהתגורר בשווייץ, והמליץ שבמקום דרכונים יונפקו תעודות אזרחות. תחילה סופקו מסמכים כאלה בשווייץ. בהמשך, בעזרת שליחים דיפלומטיים, דואר ובדרכים אחרות סיפק מנטלו תעודות שהגיעו ליהודים בהולנד, בצרפת ואף בפולין. ג'ורג' הוציא מחשבונו כ-100,000 פרנקים שווייצריים למימון מסמכים אלה. סייעו לו בהנפקת התעודות עוזרו מתייה מילר ועוד חמישה סטודנטים שווייצרים שעבדו בהתנדבות. בתוך שנתיים חולקו מעל 10,000 תעודות שהצילו יהודים רבים ממוות. ריבוי התעודות החל לעורר את חשדות הנאצים, אולם הקונסוליה בז'נבה הסבירה שלא הייתה טעות, כי באירופה חיים סלוודורים רבים. קסטיינוס שכנע את הממשלה השווייצרית להעניק חסות בהונגריה ליהודים בעלי התעודות הסלוודוריות, וגם שר החוץ הסלוודורי בממשלה החדשה בסן סלוודור, חוליו אנריקה, פנה לשווייץ בעניין זה. בשנת 1944, אחרי פלישת הצבא הנאצי להונגריה, התחיל מנטלו להיות מעורב במאמצים למנוע את המשך הגירושים ההמוניים של היהודים מארץ זו, גם מהשטחים שסופחו לה בשנת 1940 ובהם צפון טרנסילבניה, שם התגוררו הוריו. לפי בקשתו ביקר באוסטריה ובהונגריה הדיפלומט הרומני ד״ר פלורין מנוליו, נספח מסחרי של צירות רומניה בברן ושותף לשעבר בעסקים של אחיו יוסף מנדל, ובידו דרכונים בשביל הוריו של מנדל. לרוע מזלם עוכב הדיפלומט בדרך והגיע אליהם מאוחר מדי, כמה ימים אחרי גירושם במאי 1944 אל מחנות המוות. מנטלו היה עד להתרוקנות האזור מיהודים. בשנת 1944 הוא הקים ג'ורג' וניהל את הוועד השווייצרי לסיוע ליהודי הונגריה. הוא שיתף פעולה עם ראול ולנברג וקארל לוץ. אחרי המלחמה עמד בפני תביעה משפטית של השלטונות השווייצריים. ההליכים המשפטיים נגדו הסתיימו לבסוף בזיכוי מכל סעיפי האישום.