
סיפורי מצילים ומצילות - שמות משפחה באות צ'
בדף זה תמצאו את סיפוריהם של מצילים ומצילות — יהודים שהצילו יהודים בתקופת השואה, ששמות משפחתם מתחילים באות צ'.
כל מציל ומצילה שפעלו להצלת יהודים בתקופה האפלה ביותר הם עדות לאומץ, לאחווה ולמוסר יהודי שאין כדוגמתם. הסיפורים מבוססים על עבודת תיעוד ומחקר מקיפה ומרגשת המבוססת על מחקרו רחב ההיקף של משה גרומב, יו"ר ועד הפעולה להכרה ביהודים שהצילו יהודים בשואה.
אסתר מאסטרו צדיקריו
אסתר מאסטרו נולדה ביוון בשנת 1914. היא נשלחה לאושוויץ במרץ 1943 והועברה עם אחיה יעקב למחנה בירקנאו. כיוון שידעה גרמנית, שימשה מתורגמנית של האסירות היווניות שלא הבינו את פקודות אנשי המחנה. אסתר ואחיה יעקב מאסטרו הצליחו ליצור ביניהם קשר. יעקב היה מעביר לה סיגריות, ובעזרתן הייתה קונה את ליבן של ה"קאפואיות" ו"זקנות הבלוק". כך הוציאה מבלוק 25, בלוק האיסוף בדרך לקרמטוריום, שלוש אסירות כשלוש שעות לפני שנשלחו להשמדה. בזמן עבודתה במפעל אוניון הסתירה בחורות שהיו על גופן פצעים ועזרה להן לרפא אותם בעזרת משחה שקיבלה מאחיה. בהזדמנות אחרת מחקה את שמה של בחורה צעירה מרשימת הנידונים למוות. כעבור זמן דאג יעקב להעביר את אסתר למחנה אושוויץ כדי שיהיו קרובים זה לזה, ואסתר עברה לעבוד בסאונה. שם שמעה את התוכניות הצפויות מפי אנשי האס־אס וידעה להזהיר את חברותיה מפני סלקציות מתוכננות. באחת הסלקציות הצילה אסתר 12 בחורות בתואנה שהן עוזרות לה להעביר הלבשה נקייה, ועוד שתיים החביאה בתוך התנור הריק והצילה אותן. בשעת סלקציה אחרת הצילה שתי נשים יהודיות שכבר היו בדרך לתאי הגזים. אסתר פעלה להצלת יהודים תוך סיכון חיים. עם פינוי מחנה אושוויץ הוצעדה בצעדת המוות לגבול הגרמני, ומשם הועברה למחנה מלכוב, אחד ממחנות המשנה של מחנה רוונסבריק שליד ברלין. שם עבדה במטבח, גנבה אוכל וחילקה לחברותיה. עלתה לישראל בשנת 1949. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
יהושע צוקר
שש עשרה גופות מדממות שכבו בשלג בתום הקרב. בשתיקתן הן מנעו את גילוי הסוד שיהושע צוקר מפקדם ביקש לשמור: בעומק היער, במקום שהיה ידוע רק לפרטיזנים, הסתתרו יהודים רבים שנמלטו מגטו בורשצ'וב וחיו בבורות ענק שנחפרו באדמה. יהושע צוקר נולד בפולין בשנת 1915. חבורת בורשצ'וב הייתה יחידה של יהודים גיבורים ומצילים שהתארגנה באביב 1942 בגטו בורשצ'וב שבגליציה, פולין. קבוצת הצעירים היהודים, רובם חברי תנועת בית"ר, תכננה וביצעה פעולות התנגדות לאויב הנאצי: הברחת יהודים מהגטו הפתוח של בורשצ'וב אל היערות הסמוכים ושחרור יהודים מבית הסוהר בורשצ'וב. באפריל 1942 רוכזו יהודי בורשצ'וב בגטו, וכעבור זמן קצר הועברו לשם גם יהודי היישובים הסמוכים. באפריל ובספטמבר שנה זו נרצחו רבים מיהודי הגטו. כתוצאה מכך הואצה התארגנותה של המחתרת היהודית. הזעם וההלם הביאו ליצירת קבוצה של עשרות צעירים, אשר יצאו לפעולות התנגדות בתחושה שאין עוד מה להפסיד. בין החברים היו וולף אשנדורף, המפקד הראשון; יואל ויינטראוב; קלמן שוורץ; יהושע צוקר, לימים מפקד הכוח, ונוסיה צימט צוקר אשתו; בייריש צוקר, אחיו של יהושוע; יוסף שוורץ; וליובה, חייל יהודי מהצבא האדום שנמלט מהשבי הגרמני. הם הצליחו להשיג כמות קטנה של נשק, וימים אחדים קודם חיסול הגטו הבריחו משם קבוצה של חברים למחבוא ביערות הסביבה. בקיץ 1943 החלו החברים לפשוט על שוטרים אוקראינים ועל קבוצות הלאומנים האוקראינים "בנדרה". הם פעלו גם נגד הצבא הגרמני ותקפו את בתי מעצר ותחנות משטרה. בנובמבר 1943 עשו החברים פעולה נועזת לשחרור הכלואים בבית הסוהר בבורשצ'וב. על הפעולה פיקד יהושע צוקר. בין 50 האסירים ששוחררו היו גם 20 יהודים. על אף הצלחותיהם נתקלו הלוחמים היהודים בקשיים בהשגת נשק וגם זכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה המקומית. בדצמבר 1943 התחולל ביער לושיאץ בפולין קרב של מעטים מול רבים. אותם מעטים נלחמו עד הכדור שלפני האחרון ואז התאבדו בהוראת מפקדם יהושע צוקר כדי שלא ליפול בשבי האס-אס. "אין כאן אף גיבור שיעמוד בעינויי הנאצים", אמר להם מפקדם צוקר. "נילחם עד הכדור שלפני האחרון, נהרוג כמה שיותר מהאויב שמולנו, ורגע לפני שניפול בשבי, כל אחד יירה בלוחם שעל ידו ויתאבד." על כך העידו כמה לוחמים שנפרדו מהכוח רגע לפני שהסתיים הקרב, משום שאזלה להם התחמושת. הקרב נמשך כ-4 שעות. 15 לוחמים ולוחמת אחת בהיריון, נוסיה צימט-צוקר, אשת מפקד הכוח, לחמו עם רובים מעטים בידיהם, כמה אקדחים ובקבוקי מולוטוב נגד כוח עצום של חיילים גרמניים. 1,600 לוחמים גרמנים מצוידים במכונות ירייה התקדמו אל פאתי היער בחסות טנקים, שריוניות ובחיפוי של ירי תותחים. פקודיו של צוקר הצליחו לפגוע באחד הטנקים ולהעלותו באש. עשרות רבות של לוחמים גרמנים נהרגו מהירי המדויק שהמטירו צוקר וחבריו ממקום המסתור שלהם. גם לוחמים יהודים נפגעו, ומלאי התחמושת שלהם אזל במהירות. למפקדי הקבוצה היה ברור ש-15 הלוחמים שנותרו בחיים עלולים ליפול בידי הגרמנים. הם סברו שחלקם ואולי אף רק אחד מהם, יישברו בחקירה ויגלו לגרמנים את מקום המסתור של היהודים הרבים שנמלטו מהגטו והסתתרו ביער בעזרתם. החבורה נלחמה עד הכדור האחרון באומץ לב ובגבורה עילאית. הפרשה נחשפה במהלך כתיבת הספר "רומיאו ונוסיה" על אהבתם והתאבדותם של בני הזוג יהושע צוקר ונוסיה צימט צוקר. על בסיס תצלום קבוצתי שהיה בידי הסופר הופק סרט התעודה הייחודי "תמונה דור 3".
אהרון צוקרמן
אהרון צוקרמן נולד בהונגריה בשנת 1926. חבר בתנועת השומר הצעיר. בשנת 1944 גויס לפלוגה של עבודת כפייה. ברח פעמיים כאשר יחידתו עמדה לצעוד לעבר הגבול הגרמני. החליט לצאת בעקבות היהודים שאולצו לצעוד במצעד המוות במטרה לתת להם תעודות מזויפות וכך להצילם. קיבל תעודות של הצלב האדום הבינלאומי מבומי ומקלרה אלפר, חברי השומר הצעיר, שפעלו בבית הזכוכית. בנובמבר 1944 יצא ברגל ובהסעות לעבר הגבול. נעצר פעמים רבות על ידי ז'נדרמים הונגרים, חיילים גרמנים והונגרים, אך בכל פעם הצליח להשתחרר ולהמשיך בדרכו. השיג מידע לגבי התעודות הנחוצות לשחרור יהודים. החליט לשוב לבודפשט כדי למסור את המידע שבידו לחבריו. זוהה על ידי חיילים הונגרים כיהודי, אך עלה בידו לברוח ולהגיע לבודפשט. ברדתו מן הרכבת נעצר, אך שוב הצליח להשתחרר. הגיע לבית הזכוכית ומסר את המידע שבידו לבומי אלפר ולאלכסנדר גרוסמן, שהשתמשו בו בהמשך פעולות ההצלה. שרד ועלה לארץ ישראל. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
יצחק צוקרמן
יצחק צוקרמן נולד בפולין בשנת 1915. לאחר שסיים גימנסיה עברית הצטרף ל"החלוץ" ולתנועת הנוער הציונית "החלוץ הצעיר". בשנת 1936 נקרא לוורשה כחבר מרכז "החלוץ", ובשנת 1938, עם ייסוד תנועת הנוער המאוחדת "דרור החלוץ", מונה לאחד משני המזכירים הכלליים של התנועה. היה לאחד המנהיגים הבולטים של המחתרת בוורשה ובפולין כולה, נמנה עם יוזמי עיתונות המחתרת ועורכיה, ארגן סמינרים וכנסים חשאיים, ארגן את הגימנסיה של תנועת דרור, עיצב את דפוסי הפעילות של התנועה במחתרת, ביקר בגטאות בשטח הכיבוש הגרמני, היה פעיל בהתארגנות ובהכוונה של הסניפים והתאים של תנועתו בערי השדה ובארגון הכשרות בתנאי המחתרת, קשר קשרי רעות עם אישי ציבור, השתתף בייסוד מסגרות תיאום עם פלגים של נוער הפעיל באורח לא חוקי, בייחוד עם השומר הצעיר. באותה עת התחזקו קשריו עם צביה לובטקין, והיא הייתה לרעייתו ולשותפתו למפעלים ולמאבק. הוא השתתף בפגישה מצומצמת של ראשי שלוש תנועות חלוציות – השומר הצעיר, דרור ועקיבא שבה הוחלט על הקמת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), וצוקרמן מונה לחבר המטה שלו. הארגון לא הצליח לבצע פעולות התנגדות מקיפות בגטו בזמן הגירוש, אך שמר על גרעין פעילים נאמן והפיץ את רעיון ההתנגדות החמושה וההתארגנות לקראתה גם בגטאות אחרים. בדצמבר 1942 יצא צוקרמן בשליחות אי"ל לקרקוב לדון עם אנשי תנועת ההתנגדות שם על דרכי פעולה. במבצע צבאי של הארגון בקרקוב נפצע ברגלו ובקושי הצליח לשוב לוורשה. בינואר 1943 עמד בראש קבוצה קרבית שהתבצרה בבית בגטו ופתחה באש על הגרמנים שניסו ללוכדה. הוא היה שותף להכנות לקראת המרד. מונה למפקד אחת משלוש הגזרות הקרביות בגטו. סמוך לפרוץ המרד נדרש לצאת לצד הפולני של ורשה בתפקיד מיופה כוח של הארגון היהודי הלוחם ואיש קשר עם ארגוני לחימה במחתרת הפולנית. בימי המרד ניסה להעביר נשק ללוחמים, ובימי הקרב האחרונים עסקו הוא וחברים אחרים של הארגון בשיגור משלחת הצלה. המשלחת חדרה דרך תעלות הביוב לגטו הבוער. אחרי המרד היה צוקרמן פעיל עם אחדים מהניצולים בוועד היהודי הלאומי שסייע ליהודים מסתתרים, קיים קשרים עם יהודים במחנות העבודה הנותרים בפולין הכבושה ועם יחידות פרטיזנים יהודיות ביערות שבמרכז פולין. בינואר 1945 שוחררו צוקרמן ואשתו צביה בידי הצבא הסובייטי ומייד נרתמו לעבודה בקרב שארית הפלטה של יהודי פולין. צוקרמן נמנה עם משקמי התנועה החלוצית, והודות לקשרים שיצר במלחמה עם רבים מראשי המחתרת בשמאל הפולני הבטיחו הוא וקבוצת חברים קטנה את יציאת המוני יהודים מפולין בשנים 1947-1946, במבצע שכונה "הבריחה". בשנת 1947 עלה צוקרמן לארץ ישראל. היה מיוזמי הגרעין החלוצי שייסד את קיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון בית לוחמי הגטאות. צביה לובטקין נולדה בפולין בשנת 1914. מנעוריה הייתה צביה חברת התנועה החלוצית פרייהייט (דרור) ולימים גם חברת מרכז החלוץ. בפרוץ המלחמה נקלעה לשטח שכבשו הסובייטים. בתחילת 1940 חזרה לוורשה שבשלטון הגרמנים כדי ליטול חלק בפעילות תנועתה והייתה מהדמויות הבולטות במחתרת. באביב 1942 נמנתה עם גרעין מקימי הגוש האנטי פשיסטי, ההתארגנות הראשונה בגטו ורשה למאבק חמוש בגרמנים. ביולי 1942, בימי הגירוש הגדול מוורשה, הייתה צביה ממקימי הארגון היהודי הלוחם, ומאז הקמתו מילאה תפקיד חשוב בעיצוב דמותו ודרכו. היא הייתה חברת הוועד היהודי הלאומי, ההנהגה הפוליטית של הארגון היהודי הלוחם, וחברת הוועדה המתאמת עם הבונד. צביה נטלה חלק בפעולת ההתנגדות הראשונה של הארגון היהודי הלוחם בינואר 1943 ובמרד גטו ורשה באפריל. בימים האחרונים של המרד שהתה בבונקר מפקדת הארגון ברחוב מילה 18. ב-10 במאי עברה עם קבוצת הניצולים דרך תעלות הביוב לצד הארי של העיר. עד סוף המלחמה הייתה במחתרת ובמחבוא בוורשה הפולנית. הייתה חברה בפלוגות אנשי הארגון היהודי הלוחם במרד אוגוסט-אוקטובר 1944. בתום המלחמה הייתה ממארגני "הבריחה" – העלאת שארית הפלטה לישראל. שרדה ובשנת 1946 עלתה לארץ ישראל ונמנתה עם גרעין היוזמים והמייסדים של קיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון בית לוחמי הגטאות.
חיים צור
חיים צור נולד בהונגריה בשנת 1923. חבר תנועת השומר הצעיר. בשנת 1941 הגיע לבודפשט. עסק בעזרה לפליטים שהגיעו מסלובקיה, נתפס וגורש בחזרה לסלובקיה, אולם הצליח לחזור לבודפשט. לאחר כניסת הגרמנים להונגריה במרץ 1944, נתפס שוב ונכלא במחנה ריכוז קישטרצ'ה. ברח, וביוני 1944 הצליח לעבור את הגבול לרומניה במסגרת ה"טיול", יחד עם קבוצת חברים. ברומניה נתפס שוב, אך הצליח להשתחרר. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1944. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
לאה צור
לאה צור נולדה בהונגריה בשנת 1925. חברת תנועת השומר הצעיר. לאחר כניסת הגרמנים להונגריה במרץ 1944, חולצה מדברצן על ידי חיים גולן (פטמן), שליח התנועה, ביחד עם עוד ארבע נשים. עסקה בפעולות הצלה כשהיא מצוידת בתעודות מזויפות, נסעה בעיקר בין דברצן לבודפשט והחליפה מקומות מגורים כדי להתחמק ממעצר. ביוני 1944 יצאה מהונגריה ברכבת של הוועדה לע זרה והצלה. שרדה ועלתה לארץ ישראל בשנת 1945. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
ברוך צחור
ברוך צחור נולד בהונגריה בשנת 1922. חבר בתנועת דרור הבונים. כבר בשנת 1941 סייע לפליטים מאזורי הכיבוש הגרמני להגיע לבודפשט. בשנת 1943 גויס לפלוגה לעבודת כפייה ובמסגרתה עסק בפעילות מחתרתית, כאשר באמצעות אנשי קשר, חברי תנועות הנוער החלוציות, דאג לחלק תעודות מזויפות כדי לסייע בבריחתם. ערק מן הפלוגה והצטרף ליחידת פרטיזנים על שם המשורר ההונגרי שנדור פטיפי, שהתארגנה אחרי כישלון המרד הסלובקי. שרד ועלה לארץ ישראל. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
דב ומרים צחור
דב צחור נולד בסלובקיה בשנת 1917. מרים צחור נולדה בשנת 1919. חברי תנועת בני עקיבא. פעיל מרכזי של הפועל המזרחי בסלובקיה החל משנות ה-30 של המאה ה-20. חבר המשלחת, כנציג תנועתו, לקונגרס הצי וני בבאזל, שנערך לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנת 1943 עברו יחד להונגריה. מרים הייתה שותפה בפעילות המחתרתית של דב. בבודפשט דב השתלב בעבודת ההנהגה של בני עקיבא ועסק במיוחד בטיפול בפליטים יהודים שהגיעו מסלובקיה. חבר בוועדה לעזרה והצלה מטעם בני עקיבא ונציג הפליטים. היה בקשר עם חברי המשלחת הארצישראלית בקושטא. שרדו ועלו לארץ ישראל בשנת 1944.
מלה צימטבאום
מלה צימטבאום נולדה בפולין בשנת 1922. בילדותה עברה משפחתה לבלגיה. בספטמבר 1942 נעצרה באנטוורפן ונשלחה למחנה המעבר מכלן, ואחר כך הועלתה לטרנספורט העשירי מבלגיה לאושוויץ. לאחר הסלקציה הראשית נשלחה למחנה הנשים בבירקנאו והייתה אסירה מעל שנתיים. בזכות שליטתה בשפות רבות עבדה במחנה כמתורגמנית. מלה הקדישה את עצמה לעזרה לאסירים אחרים. היא התערבה כדי שיישלחו לעבודות קלות יותר, כאשר חשדה שלא יעמדו בעבודות פרך. היא הגניבה לאסירים תמונות ומכתבים שנשלחו אליהם מקרוביהם. היא השיגה מזון ותרופות לנזקקים, עודדה את האנשים ותמכה בהם. הן האסירים והן שומרי המחנה נתנו בה אמון. היא התכוונה להימלט מהמחנה כדי שתוכל לספר לבעלות הברית על הנעשה באושוויץ ובכך להציל חיי אדם. היא ובן זוגה גלינסקי תכננו מבצע בריחה. ביוני 1944 הצליחו להימלט לעיר לא רחוקה מאושוויץ. גלינסקי הסתתר, ומלה נכנסה לחנות כדי לנסות לקנות לחם במטבעות זהב שהם גנבו מהמחנה. פטרול גרמני חשד בה ועצר אותה. גלינסקי ראה מרחוק שעוצרים אותה, ידע שכוונתם להוציאה להורג והסגיר את עצמו לאנשי הפטרול. הם נלקחו לבלוק 11 באושוויץ, תאי ענישה שכונו "הבונקר", ושם הופרדו. גלינסקי חרט את שמותיהם על קיר בתאו. מלה וחברה גלינסקי נלקחו להוצאה להורג בה בעת במחנה הגברים ובמחנה הנשים. מלה שלפה מראשה סכין גילוח והחלה לחתוך את הוורידים במפרקיה. העדויות מספרות שאמרה שהאסירים יצאו לחופשי במהרה. גרסה אחרת אומרת שהיא סטרה לפרצופו של אחד השומרים בידה המדממת, והוא תפס בזרועה ושבר אותה. צוות המחנה זינק עליה, הפיל אותה ארצה וחסם את פיה. קצינת האס-אס אמרה שהתקבלה פקודה מברלין לשרוף את מלה בקרמטוריום בעודה בחיים. מלה הועלתה על עגלה ובדרך למשרפה אמרה להן שהיא יודעת שיכלה לשרוד, אבל בחרה ללכת בעקבות ליבה. זכתה באות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
דן צימרמן
דן צימרמן נולד בהונגריה בשנת 1919. בשנת 1939 המשפחה עברה לסלובקיה ודן הצטרף לתנועת השומר הצעיר. בשנת 1942 עבר עם אשתו חנה להונגריה. עם שרגא וויל הקים מעבדה קטנה לזיוף תעודות. בתחילה הם זייפו תעודות בצורה ידנית. עקב הדרישה שהלכה וגברה להסוואה וקבלת זהויות בדויות, במיוחד לפליטים מסלובקיה ומפולין, הם השתכללו ונוצר בית מלאכה של ממש. הם יצרו חותמות, קנו ציוד הדפסה מתוחכם והפיקו תעודות מגוונות, תחילה לאנשי תנועות הנוער. אחר כך לכמה שיותר יהודים ואפילו לחברי מחתרת קומוניסטים שהתנגדו למשטר. הם הדפיסו תעודות לידה, נישואין, טבילה, פטירה, שחרור מגיוס, זהות, אישורי צירויות ועוד. בית המלאכה לזיוף התעודות הפך בשלב מסוים לגורם חשוב וקריטי בהצלחת פעילות המחתרות בייחוד עם כניסת הגרמנים להונגריה במרץ 1944. אנשי המחתרת כולם נשאו תעודות מזויפות של גויים, וכך יכלו לפעול ולהציל יהודים. דן לא ידע הונגרית כמעט, ובעצת "פיל" הוא קיבל תעודה מזויפת של חירש-אילם. ביוני 1944 עבר לרומניה במסגרת מבצע ה"טיול" (הברחת גבולות). הוא שהה כחודשיים בעיר ארד, כדי לארגן מן הצד השני של הגבול את קבלת המוברחים במסגרת ה"טיול". עלה לארץ בשנת 1944 והצטרף לקיבוץ העוגן. בשנת 1949 התעוור מניסוי בחומר נפץ בעת שירותו בצה"ל. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגרייה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
ליזה צ'פניק
ליזה צ'פניק נולדה בפולין בשנת 1922. היא ובני משפחתה נשלחו לגטו גרודנו. שם הצטרפו ליזה ואחיה הגדול גרגורי לשורות המחתרת האנטי-נאצית. בנובמבר 1942 נתפס אביהם ונדרש להסגיר את מקום הימצאם. בעת הזאת התחבאה ליזה בתוך ארון בעליית גג בביתם שבגטו, וגרגורי כבר היה בביאליסטוק. לדברי השכנים, האב הלך בראש מורם בדרכו האחרונה. בפברואר 1943 היא חזרה לגרודנו כדי לקחת עימה את אחייניתה אלה. בביאליסטוק הייתה חברה בהנהלת המחתרת בגטו ובהמשך יושבת ראש הוועד האנטי-פשיסטי. תפקידו העיקרי של הוועד היה מתן סיוע לפרטיזנים ביערות. ליזה הקימה תא גרמני אנטי-פשיסטי אשר חבריו היו כולם גרמנים. מפה מפורטת שהכינו חברות הוועד הועברה באמצעות הפרטיזנים לצבא האדום וסייעה לו בעת ההתקפה על ביאליסטוק. ליזה פעלה מדירת מסתור בצידו הארי של הגטו בזהות של פולנייה. תפקידה במחתרת היה לשמש קשרית בין המחתרת בגטו לפרטיזנים שביער הסמוך ולהבריח להם מזון, תרופות ונשק. כינויה במחתרת היה "קרל מרקס״ בשל רדיפתה אחר הצדק. לצד זאת נהגה ליזה להתגנב סמוך לבסיסים גרמנים כדי להשיג מידע מודיעיני ששימש בהמשך את הצבא האדום לשחרור הגטו. בשנת 1991 עלתה לישראל. נכדה אלכס משביצקי, לוחם בהנדסה קרבית, נהרג בשנת 2009 בעזה. חרף הכאב, לא נשברה. "מי שהיו קשריות בגטו לא יכולות להפסיק להילחם״, אמרה.


