סיפורי מצילים ומצילות - שמות משפחה באות ו'
בדף זה תמצאו את סיפוריהם של מצילים ומצילות — יהודים שהצילו יהודים בתקופת השואה, ששמות משפחתם מתחילים באות ו'.
כל מציל ומצילה שפעלו להצלת יהודים בתקופה האפלה ביותר הם עדות לאומץ, לאחווה ולמוסר יהודי שאין כדוגמתם. הסיפורים מבוססים על עבודת תיעוד ומחקר מקיפה ומרגשת המבוססת על מחקרו רחב ההיקף של משה גרומב, יו"ר ועד הפעולה להכרה ביהודים שהצילו יהודים בשואה.
הנרייטה ואן אסן
הנרייטה ואן אסן נולדה בהולנד בשנת 1924. הייתה אחות מוסמכת שעבדה עם הצלב האדום לפני ובמהלך המלחמה. בתקופת השואה, הייתה חברה בקבוצת מחתרת שפעלה בהולנד להסתרת אזרחים לרבות יהודים, שם עבדה כאחות וסייעה במפעל ההסתרה. לאחר ששרדה את המלחמה, הצלב האדום העניק לה את אות צלב הזיכרון 1945-1940 והנרייטה מונתה ליו"ר ארגון עליית הנוער בהולנד. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
אנס ואן דאם דרוקר
אנס ואן דאם דרוקר נולדה בהולנד בשנת 1916. בעברית שם היה חנה דרוקר. אביה, אברהם היה מורה ומנהל בית ספר יהודי לילדים מוגבלים ונבחר להיות יושב הראש של הקהילה האורתודוקסית בהילורסום. לפני המלחמה, כשהחלו הגזרות נגד היהודים בגרמניה, חיפשו יהודים גרמניים דרכים להימלט. אברהם סייע ליהודים להיקלט בהולנד והחל בפעולות הברחה של יהודים דרך הגבול להולנד. הוא התרים את בני הקהילה של הילורסום למען הבורחים וגם נסע לעיתים קרובות לגרמניה במטרה להבריח יהודים. בתקופה זו אנס כבר הייתה סטודנטית לרפואה באמסטרדם. אחרי שהגרמנים דרשו מכל התושבים בעיר להירשם, אנס ארגנה לעצמה תעודה ללא האות J, כך גם לא נאלצה לענוד את הטלאי הצהוב. אנס הצטרפה למספר קבוצות מחתרת באמסטרדם. הקבוצות היו אחראיות להצלתם של מאות ילדים ומבוגרים יהודיים. אחת הניצולות סיפרה שאנס לקחה אותה באוקטובר 1943 כשכמעט כבר לא היו יהודים באמסטרדם. היא אספה אותה מהכתובת של רופא לא יהודי, משם נסעה איתה לרכבת למשפחה ששמרה עליה במשך שנה וחצי וכך שרדה את המלחמה. אנס פעלה באותה צורה במשך מספר חודשים וכך הצילה ילדים רבים. היא אף היתה אוספת ילדים מהתיאטרון באמסטרדם ומוסרת לחברי מחתרת למציאת מקום מסתור. גם הוריה של אנס המשיכו לסייע ליהודים בתקופת המלחמה, ביתם שימש כמחסה זמני עבור רבים שהיו במנוסה. בשלב מסוים אנס ואמה נעצרו על-ידי הגסטפו. שתין עברו עינויים בבית מעצר באמסטרדם. משם אנס נשלחה לוסטרברוק ואחר כך לאושוויץ, שם פעלה כאחות, דבר שעזר לה לשרוד את המלחמה. לאחר המלחמה אנס פעלה למציאת ולפדיון הילדים היהודיים שהיא הסתירה במקומות נוצריים. השלימה את למודי הרפואה בהולנד. שרדה עלתה לארץ ישראל בשנת 1953. זכתה באות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
איזידור ואן דם
איזידור ואן דם היה בן לאצולת אנשדה. מראה המעמד הגבוה שלו, השיג לו כבוד גדול מהסובבים אותו. הוא היה "האבא של היהודים", הפילנתרופ של אנשדה והיה מסייע לועד היהודי של העיירה. לימים מונה למזכיר הועד היהודי, כך יכל להשפיע על החלטותיהם. בשלב מסוים איזידור החליט שעליו להסתתר וכך שרד את המלחמה. באביב 1943, אזור אנשדה "נוקה מיהודים" והועד היהודי פורק. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
וויטו וולטורה
וויטו וולטורה נולד באיטליה. יזם וביצע עם יחידתו את ההתקפה על מחנה-הריכוז סרוויליאנו ושיחרר משם יהודים ושבויי מלחמה של בנות הברית שהיו כלואים במקום. כמה מאות יהודים חבים את חייהם לויטו וולטורה שעמד בראש מבצע ההצלה. וויטו הצטרף אל סרן מוסטרדו שהיה כבן גילו. לוויטו המהנדס כמעט לא היה רקע צבאי, אבל הוא היה איש משכיל, והחיילים, שרובם באו מן הכפרים המרוחקים ומהעיירות הנידחות, אימצו אותו למנהיגם, ואת סרן מוסטרדו למומחה הצבאי שלהם. בתקופה זו התארגנו קבוצות של פרטיזנים בכפרים ובעיירות משני צידיו של עמק טנה. חוליות אלו הורכבו מאיטלקים לא-יהודים, יהודים איטלקים ולא-איטלקים וממי שהיו בעבר שבויי מלחמה של בעלות הברית והצטרפו לשורות הפרטיזנים. ויטו הקים ופיקד על חוליה חזקה ועצמאית של הפרטיזנים במרחק אווירי של כעשרה קילומטר ממחנה סרוויליאנו. מאוחר יותר שולבה הקבוצה בפלג האדריאטי ה-86, יחידה טריטוריאלית מפורסמת של תנועת המחתרת האיטלקית. יחידה זו עמדה בקשר אלחוטי הדוק עם מפקדת בעלות הברית בדרום איטליה. שחרור האסירים התבצע במהירות וביעילות ואלו ששוחררו זכו להשגחתם של ועדי השחרור של מחוזות אסקולי ומסרטה. מבצע סרוויליאנו היה אחד ויחיד מסוגו משתי בחינות: זה היה המקרה היחיד, לפחות במערב אירופה, שבו ערכו פרטיזנים יהודים ולא-יהודים מתקפה משולבת על מחנה ריכוז יהודי. בנוסף, זאת הייתה הפעם היחידה שכוחות צבא של בעלות הברית התערבו ישירות ותמכו במבצע להצלת יהודים. ב-21 ביוני 1944 הוכרז על שחרור מונטה סן-מרטינו, וזמן קצר אחר-כך הכריזו וולטרה ומוסטרדו על עצמם רשמית קצינים אזוריים של האזור החופשי של סן-מרטינו. רשויות השלטון של בעלות הברית הכירו בעובדה זאת ואישרו את מינויו של וויטו לראש העיירה הקטנה. בתפקיד זה נשאר עד סוף המלחמה. שרד ועלה לארץ ישראל .
פרידה וטנברג
פעילות ההצלה של פרידה וטנברג, שזורה בפעילות ההצלה המגוונת של הרזיסטנס היהודי בצרפת: הנפקת תעודות מזויפות, החבאת ילדים, העברת כספים לצרכי המחתרת, העברת שיירות ילדים ומבוגרים לשוויץ, העברת שיירות לספרד. בטקס חלוקת אות המציל היהודי מתארת ד"ר צילה הרשקו רשמים מהפגישה עם פרידה: "היה מאוד מרגש לשמוע את דבריה של פרידה וטנברג, אשר מידי פעם הוסיפה זיכרונות משלה על השתתפותה בכול אחת מהפעילויות של הרזיסטנס. היא דיברה על החברים שנהרגו במהלך הפעילות המסוכנת, חבריה במחתרת, שכמעט כולם הלכו לעולמם, על שהיא פעלה במשך שנים להפצת הידע על השואה והרזיסטנס בבתי הספר בצרפת, ועל הצורך להעביר את הידע הזה לדורות הבאים". במהלך הטקס סיפרה בהתרגשות מיריי רפקו לפסקי על סיפור ההצלה שלה בתור ילדה, יחד עם אחותה, על-ידי פירדה וטנברג. בטקס חלוקת אות המציל היהודי אמרה פרידה, בת ה-95: "לא הייתי מאמינה שבגיל 95 אקבל תעודה שכזו". עם זאת היא הדגישה שהיא וחבריה לא עשו את פעילות ההצלה כדי לקבל פרס. היא העלתה את זכרם של חברים לרזיסטנס ששילמו בחייהם על פעילות ההצלה והזכירה את מאריאן קון שנתפסה, עונתה ונרצחה על-ידי הגרמנים.
משה וטנשטיין
משה וטנשטיין נולד בשנת 1927. היה חבר בתנועת הנוער הציוני. התגורר במעון שוליות בבודפשט. לאחר פלישת הגרמנים להונגריה במרץ 1944, גויס לפלוגה לעבודת כפייה. ברח והגיע לבית הזכוכית. חזר אל מעון השוליות, שם נעשו הכנות להקמת מעבדה לזיוף תעודות. אנשי צלב החץ פרצו למקום, חקרו אותו, שברו את אפו והיכוהו עד שהתעלף. כשהתעורר מעלפונו הצליח להימלט ולהגיע למרכז תנועתו. סייר ברחובות העיר, לבוש מדים של משמר העם שנועד לשמור על מבני ציבור, ולא פעם עלה בידו ובידי חבריו לשחרר יהודים שהובלו על ידי הפשיסטים אל מעצרם או אל מותם. שרד ועלה לארץ ישראל. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותה למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
חיים ויזל
חיים ויזל (ברנט) נולד בשנת 1924. היה חבר תנועת בני עקיבא. חיים למד בישיבה בגלנטה ולמד את מקצוע הקברן. הוא עבר לבודפשט בשנת 1942 והצטרף לתנועה. במרץ 1944, ביום פלישת הגרמנים להונגריה, חיים היה בהוסטל במיקפה מגייאר, באיגוד ההונגרי לחקלאים ובעלי המלאכה יהודים. במאי 1944 הוא גויס לפלוגות לעבודות כפייה. בסתיו, כשבידו תעודות אריות מזויפות, הוא הצליח להגיע לבודפשט. התנועה מיד נתנה לו משימות הצלה. חיים פעל תחת שם בדוי, בלוח סנדור; הוא עבד בחנות למכשירי חשמל ואף זכה בתעודת "העובד החיוני" שפועל למאמץ המלחמתי. חיים נסע למחנות לעבודות כפייה וחילק תעודות לחבריו לתנועה כדי שיוכלו לברוח. הוא גם הוביל מזון לבתי הילדים. בדצמבר 1944 חיים הגיע לבית הזכוכית ועבר לבניין ליד, שם היה חבר ביחידת ההגנה המזוינת. לאחר השחרור, חיים וחבריו ייסדו החלו להכשיר את חברי תנועתם. לאחר 6 חודשים הוא חזר לבודפשט כדי להמשיך לטפל בילדים לקראת עלייתם לישראל. ביוני 1948 חיים עלה לישראל ומיד גויס להגנה. הוא השתתף במבצע לכיבוש לוד ובאר שבע. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
איציק ויטנברג
איציק ויטנברג נולד בליטא בשנת 1907. ויטנברג היה חייט ופעיל המפלגה הקומוניסטית של ליטא. לאחר שהנאצים כבשו את וילנה, עמד בראש המחתרת הקומוניסטית ויזם את איחודה בינואר 1942 עם עוד מחתרות, בעיקר ציוניות, למחתרת מאוחדת: הארגון הפרטיזאני המאוחד (פ.פ.או). נבחר לעמוד בראש המחתרת וכבש לו מעמד סמכותי בזכות ניסיונו המחתרתי ואישיותו שידעה לגשר בין פערים. שמו המחתרתי היה ליאון. ביולי 1943 נודע לנאצים על קיומו של תא קומוניסטי בגטו ועל הקשרים של ויטנברג עם המחתרת הליטאית, והם דרשו מהיודנראט של הגטו להסגירו. הוא נתפס בידי משטרת הגטו היהודית' אבל שוחרר בפעולה צבאית של חבריו למחתרת. התחפש בבגדי אישה ועבר למקום מסתור של המחתרת. בעקבות השחרור הודיעו הנאצים שאם לא יוסגר, הגטו יושמד. ראש היודנראט, יעקב גנס, דרש בפניו להסגירו. ההמון היהודי חשש לחיסול הגטו, הסתער בזעם על המחתרת, ובלחץ ההמון החליטה מפקדת פ.פ.או שעל ויטנברג להסגיר את עצמו. ב-16 ביולי 1943 הסגיר ויטנברג את עצמו לראש היודנראט גנס שמסר אותו לגרמנים. בבוקר למחרת נמצא ויטנברג מת בתאו. על פי גרסתה של ציפורה (פייגלה) קופרברג (מילשטיין), הוא בלע כדור ציאניד שנמסר לו עוד בהיותו בגטו, ועל פי גרסה שנייה הוא מת בעינויים בידי אנשי הגסטפו. על שמו של יצחק ויטנברג נקראו רחובות בערים תל אביב, פתח תקווה ובאר שבע.
יוסף וייל
יוסף וייל נולד בצרפת בשנת 1902. יוסף היה רופא וניהל בית חולים פרטי בשטרסבורג. עם נפילת צרפת ביוני 1940 היה ליועץ הרפואי של הארגון היהודי אוז"ה. הודות לקשריו הענפים בחוגי הממשל הותר לו להיכנס למחנות ההסגר בדרום צרפת שבהם ריכז משטר וישי אלפי יהודים בתנאי מצוקה קשים. הפיץ דינים וחשבונות מפורטים ומדויקים על מצב אסירי המחנות, והם הניעו את עזרת הארגונים ההומניטריים משווייץ ומארה"ב. כתוצאה מפעילות זו שיחררו השלטונות מן המחנות מאות קשישים וכן אלפי ילדים שרובם נקלטו במוסדות בחסות אוז"ה. עם תחילת הגירושים מצרפת למזרח אירופה הוציאו יוסף ועוזריו מאות ילדים מידי אנשי המשטרה במבצעים בלתי לגאליים. הוא הורה להכין תעודות זהות מזויפות בשביל הילדים, במגמה להסתיר את יהדותם. הקים ארגון מחתרת - רשת גארל, והארגון מסר את הילדים לידי משפחות ומוסדות נוצריים, דתיים וחילונים, שנרתמו לפעול למען הצלת היהודים. פעילי רשת גארל הקפידו לשמור על קשר שוטף עם כל ילד וילד והעבירו מידי חודש את דמי האחזקה של הילדים. הם השתדלו לחזק את רוחם של הילדים ועזרו להם לשמור בסתר ליבם על זיקתם ליהדות. רשת גארל קיבלה עליה את הטיפול בכ-4,000 ילדים, ויותר מ-1,000 מהם הבריחה לשווייץ. לא היו אבדות בקרב הילדים שנמסרו לארגון זה. במאי 1943 נאלץ יוסף לברוח לשווייץ מפני אנשי הגסטפו שביקשו לעצרו. בשווייץ טיפל בקליטת הילדים היהודים שהוברחו מצרפת ודאג להעברת כספי הג'וינט לידי אנשי המחתרת היהודית ביוזמתו של יוסף אושרו השתלמויות בבתי ספר מקומיים לרפואה במחצית הראשונה של 1944 לכ-200 רופאים יהודים שהיו כלואים במחנות הפליטים בשווייץ. כ-60 צעירים וצעירות מאותם המחנות שיבץ בקורס מזורז לעבודה סוציאלית בהנחיית ד"ר פאול ברוולד במטרה להכין כוח אדם מקצועי לטיפול בניצולים היהודים ממחנות הנאצים. אחרי המלחמה היה יוסף נשיא ארגון הגג של הקהילות היהודיות באלזס.
שרגא וייל
שרגא וייל נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1919. חבר בתנועת השומר הצעיר. בשנת 1941 נשא לאישה את שרה טאוב. עם תחילת הגירושים בסלובקיה בשנת 1942, עבר הזוג לבודפשט. הם נתפסו על ידי המשטרה ההונגרית והוחזקו כשנה במעצר. לאחר כניסת הגרמנים להונגריה במרץ 1944, עסק בזיוף תעודות יחד עם דן צימרמן ודוד גור. חזר יחד עם שרה לצ'כוסלובקיה ובשנת 1945 שוחררו על ידי הצבא האדום. שרגא חזר להונגריה והשתלב בפעילות התנועתית, בעיקר במשימה של העלאת צעירים יהודים לארץ. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1947. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
מגדולנה ויינר
מגדולנה ויינר נולדה בהונגריה. הייתה חברה בחוג גורדון. בשנים 1942 – 1943 סייעה יחד עם בעלה זולטן ויינר, לפליטי השומר הצעיר שהגיעו להונגריה מסלובקיה. בשנת 1944 קיימה קשר עם פעילי המחתרת של השומר הצעיר, רפי פרידל – בנשלום, אפרה טייכמן – אגמון, משה פיל – אלפן, יהודה וייס ויצחק הרבסט – מימיש. בביתה התקיימו פגישות עם חברי קבוצת דמן, שהשתייכה למחתרת הקומוניסטית. אחרי אוקטובר 1945, עם עליית צלב החץ לשלטון, עסקה בחלוקת תעודות חסות. ליוותה ילדים יהודים לבתי הילדים שנפתחו ושימשו להם מקלט. נתפסה והובאה למפקדת צלב החץ כשברשותה תיק מלא תעודות מזויפות. למזלה, התיק לא נבדק והיא שוחררה.
אליעזר וייס
אליעזר וייס נולד בהונגריה בשנת 1923. חבר בתנועת בני עקיבא. באפריל 1944 גויס לפלוגה של עבודת כפייה וברח. פעל בעזרת תעודות מזויפות על שם ויטז יוז'ף, ביצע שליחויות והשתתף בהכנת הבונקרים. אחרי עליית ארגון צלב החץ לשלטון באוקטובר 1944 עסק בחלוקת תעודות חסות לחברי גדוד של פלוגת עבודת כפייה, שהייתה בדרכה לגרמניה. הציל, יחד עם שניים מחבריו, שהיו לבושים במדי "צלב החץ", קבוצה של 140 יהודים שהיו בדרכם אל גדת הדנובה, שם עמדו הפשיסטים לרצוח אותם. הציל חולים יהודים ששהו בבית חולים ארעי ברחוב ושלנ'י. אחרי השחרור עסק באיסוף ילדים יהודים יתומים והבאתם לבתי ילדים. שרד ועלה לארץ ישראל באוגוסט 1946. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
ורה וייס
ורה וייס נולדה בהונגריה בשנת 1927. הייתה חברת מכבי צעיר. פעילה בזיוף תעודות. פעלה ברחוב פרצל מור וברחוב מרלג. ברחוב פרצל מור הייתה אחראית על 130 ילדים ו- 10 אמהות שהוסתרו שם. במקומות אלה מצאו מקלט גם בורחים ממקומות המעצר. קיימה קשר עם יהודים מסתתרים ברחוב קולומבוס, נתפסה והובאה למפקדת 'צלב החץ' בשדרות טרז 19, משם, יחד עם קבוצת יהודים, הובלה אל הדנובה, כדי להוציאה להורג. בטרם נורתה, קפצה אל מימי הנהר הקפואים והצליחה לשחות מתחת לפני המים ולצאת ליד אחד הגשרים. בזמן השחייה במים נפצעה בצווארה מגוש קרח חד והייתה שותתת דם. בלכתה ברחוב כדי למצוא מקלט, נתפסה שוב על ידי סיור של חיילים שריחמו עליה, הסתירו אותה וסייעו לה לברוח אל סניף הצירות השווייצרית ברחוב פרצל מור, שם שהתה עד השחרור. שרדה ועלתה לארץ ישראל. זכתה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותה למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
יהושע וייס
יהושע וייס נולד בהונגריה בשנת 1922. חבר בתנועת השומר הצעיר. פעל במסגרת המחתרת כאיש צוות במעון לנערים ברחוב זילדמאלי, מאוקטובר 1942 ועד שגויס לפלוגה לעבודות כפייה באוקטובר 1943. באוקטובר 1944, לאחר הפיכת סאלשי, ברח מפלוגת העבודה יחד עם 17 חברי התנועות החלוציות שהיו אתו ביחידה. הגיע לבית הזכוכית, שם פעל עד השחרור בינואר 1945. עסק בהכנת רשומות לזכאים לשהייה בבתים המוגנים. לאחר השחרור טיפל באחד מבתי הילדים שהקימה התנועה להצלתם של ילדים יהודיים. בהמשך היה מדריך בבית יתומים פולני שהיה בניהולם של ד"ר אוסטרוויל ורעייתו. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1945. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
יעקב וייס
יעקב וייס נולד בהונגריה בשנת 1924. חבר בתנועת בית"ר. פעיל מרכזי של תנועתו במחתרת. עסק בהצלת יהודים ממקומות האיסוף לקראת גירוש, כאשר מסר לידיהם תעודות מזויפות. בעזרתו ובהשפעתו הגיעה קבוצת חברי תנועתו לבודפשט והצטרפה לפעילות המחתרתית של בית"ר. יעקב עזב את הונגריה ביוני 1944 ברכבת הוועדה לעזרה והצלה. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1945. השתתף בפעולות מזוינות נגד הבריטים, נתפס ונידון למוות וסירב לחתום על בקשת חנינה. ביולי 1947 יעקב הוצא להורג על ידי הבריטים. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
ירמיהו וייס
ירמיהו וייס נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1917. חבר בתנועת השומר הצעיר. בשנת 1941 גויס לצבא העבודה הסלובקי ושירת בגדוד השישי. נמלט מן השירות בעזרת אגון רוט, בן עירו, ועבר את הגבול להונגריה, במגמה להמשיך את דרכו לרומניה ומשם לעלות לארץ. בזמן שהותו בהונגריה ניצל את שליטתו בשפה ההונגרית ואת מראהו הא רי והשתתף בפעילות המחתרת. פעיל במסגרת תנועתו בהברחת יהודים מהונגריה לרומניה במטרה שיעלו ארצה. בקיץ 1944 הצליח לעבור את הגבול לרומניה והגיע לבוקרשט. הצטרף להפלגה באנייה "מפקורה" שעשתה את דרכה לארץ ישראל כשעל סיפונה מאות מעפילים מהונגריה ורומניה. האונייה טובעה במימי הים השחור על ידי צוללת גרמנית וירמי מצא את מותו במעמקי הים.
מרדכי וייס
מרדכי וייס נולד בהונגריה 1918. מגיל 14 חבר בתנועת הנוער הציוני. מן הפעילים המרכזיים במחתרת. עסק בהשגת תעודות וחלוקתן לנזקקים בגטאות ובמקומות אחרים. היה פעיל במציאת מקומות מחבוא ליהודים שהיו בסכנה מידית. בין מקימי הבונקר ברוז'ה דומב. הציל נשים ונערות שהובלו במצעד המוות. פעל במסגרת בית הזכוכית, בעיקר בהשגת נשק למקרה של התקפת הפשיסטים. משנת 1941 היה חבר בנהגת התנועה. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1947. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
משה וייס
משה מור וייס נולד בשנת 1923. חבר בתנועת השומר הצעיר. השתתף בפעילות המחתרתית של תנועתו בבית הזכוכית בבודפשט. היה מדריך בבית הילדים ברחוב דוב 90 אשר הוקם בחסות הצלב האדום הבינלאומי. שרד ועלה לארץ ישראל. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
חיים וויסמנדל וגיזי פליישמן "קבוצת העבודה"
בחודש מרץ 1939 נכנס הצבא הגרמני לצ'כוסלובקיה וביטל את המסגרת הפוליטית הצ'כוסלובקית. סלובקיה פרשה מהפדרציה עם צ'כיה והפכה למדינת חסות גרמנית. "קבוצת העבודה" הייתה קבוצה מחתרתית למחצה של יהודים בסלובקיה שמטרתה להציל יהודים סלובקים ואחרים ולאסוף ולהפיץ מידע על גורל היהודים ששולחו לפולין. בראש קבוצת העבודה עמדו גיזי פליישמן והרב מיכאל דב וייסמנדל. החברים הבולטים האחרים בקבוצה היו אברהם פרידר, אנדריי שטיינר, טיבור קובץ, אוסקר נוימן, וויטר וינטרשטין, וילהלם פורסט, ארנסט אבלס, שלמה גרוס, ומשה דקס. פעולתם הידועה ביותר של חברי קבוצת העבודה הייתה המו"מ עם דיטר ויסליצני, נציג משרדו של אייכמן בסלובקיה. נציג קבוצת העבודה, הרב וייסמנדל, פנה לדיטר ויסליצני באמצעות איש קשר והציע לו "דם תמורת סחורה": תמורת 50,000 דולר יפסיק ויסיליצני את משלוחם של יהודי סלובקיה לאושוויץ. ויסליצני קיבל את ההצעה, ומאוקטובר 1942 הופסקו המשלוחים למשך שבעה שבועות. פעולת הצלה אחרת של קבוצת העבודה הייתה הקמתם של מחנות עבודה בסלובקיה בניהול חלקי של יהודים. יוזמי הפעולה הזאת, שהחלה בשיאם של הגירושים ב-1942, היו שטיינר ונוימן. בשילוב כוחות ובאמצעות שוחד הוקמו שלושת מחנות העבודה: נובקי, סרד, וויהינה. דרך הצלה נוספת הייתה הברחת יהודים מסלובקיה להונגריה בסוף 1942. במסגרת פעילות זאת הועברו להונגריה כ-7,000 יהודים. דרך הצלה נוספת היתה הברחת יהודים מפולין לסלובקיה, במסגרת זו הגיעו מפולין כ-1200 יהודים. לא פחות חשובים מאלה היו איסוף המידע והפצתו בקשר לגורל היהודים שגורשו לפולין. אחת הפעולות הראשונות של קבוצת העבודה הייתה שיגור שליחים בעקבות המגורשים כדי שיספרו על גורלם. גיזי פליישמן גיזי פליישמן נולדה בצ'כוסלובקיה בשנת 1894. הייתה מראשי ארגון ויצ"ו וקבוצת העבודה בסלובקיה, ממובילי הניסיונות להצלת יהודי צ'כוסלובקיה ולעצירת גירושם למחנות ההשמדה. בשנת 1938 הכניסו אנשי אס–אס לסירה 70 יהודים מאוסטריה. הם נסחפו בדנובה וסכנה נשקפה לחייהם. במשך שבועות ארוכים שהו הפליטים בסירה, ושום מדינה לא הסכימה לפתוח לפניהם את שעריה. גיזי וחברים עשו מאמצים למצוא פתרון מדיני שיציל את חייהם. לבסוף ניאותה הממשלה המנדטורית בארץ ישראל לאשר את כניסתם ארצה. גיזי קידמה את הקמתו של ארגון למהגרים. היא הצטרפה לד"ר אוסקר נוימן, נשיא ההסתדרות הציונית בסלובקיה בנסיעתו ללונדון ולפריז כדי לבחון אפשרויות של זירוז ההגירה. בשהותה שם דפקה על דלתות מוסדות כלכליים וניסתה להגיע גם אל ליבם של אנשים פרטיים בעלי ממון. בשנת 1939 נסעה לוועידת הג'וינט בפריז, שם הרחיבה את קשריה והשיגה תקציבים חיוניים למטרותיה. בשנת 1940 נבחרה ליו"ר הוועד הפועל של ההנהלה הציונית בסלובקיה. יהודי סלובקיה סבלו מהתקפות אנטישמיות. ד"ר גוסטב פישר, אחיה הצעיר של גיזי, הוכה למוות בפתח ביתו. באותה שנה נפטר גם בעלה. גיזי הוסיפה לפעול במסגרת מוסד חדש שנוסד ופעל במחתרת בשם "קבוצת העבודה". לשכתה הייתה מוקד לניהול המאבק ופעולות ההצלה של יהודי סלובקיה. כאן התדיינו, תכננו צעדים, הפנו קריאות מצוקה לשווייץ ובחנו אפשרויות פעולה דיפלומטיות. מכאן נשלחו גם דוחות סודיים אל מעבר לים במטרה להשיג סיוע. המאבק העיקרי נסב סביב מניעת משלוחי יהודים למחנות, בין היתר על ידי מתן שוחד לנציגי אס־אס בסלובקיה. היא כתבה לבתה אשר שהתה בארץ ישראל: "הגורל רצה שלא נוכל להיות ביחד. אך אותו גורל גם רצה שבשנות הסבל הקשות ביותר של עמנו ממלאת אימך שליחות להקל על סבל גדול זה. אם אעבור תקופה קשה זו, אני חושבת שאוכל לומר שלא חייתי את חיי לשווא. ברוח זו את חייבת לסבול את הפרידה, היות שמעל לכל סבל אישי עומד כלל ישראל..." בפקודה אישית של אייכמן באוקטובר 1944 נשלחה גיזי פליישמן לאושוויץ ושם נרצחה. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה. חיים וויסמנדל חיים וייסמנדל נולד בהונגריה בשנת 1903. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה פעל הרב וייסמנדל כשתדלן לטובת יהודים שנקלעו לצרה. כשעלו הנאצים לשלטון שהה באוקספורד שבבריטניה, ועם פרוץ המלחמה חזר לסלובקיה כשליח מטעם אגודת ישראל. ב-1942 הקים עם גיזי פליישמן, נשיאת ויצו ונציגת הג'וינט בסלובקיה, את "קבוצת העבודה", אשר יזמה את "תוכנית אירופה" להצלת היהודים. במסגרת פעילותה של הקבוצה הוביל הרב ויסמנדל את בריחתם של יהודים מסלובקיה להונגריה, כדי שיוכלו לחיות בתנאים טובים יותר. בסך הכול הוברחו להונגריה כ-7,000 יהודים מסלובקיה וכ-1,200 יהודים מפולין. חלק גדול מהם הצליח להגיע לארץ ישראל דרך רומניה. חברי קבוצת העבודה יצרו קשר עם איש האס-אס דיטר ויסליצני, נציגו של אדולף אייכמן בסלובקיה. הקבוצה ביקשה ממנו להפסיק את גירוש היהודים למחנות. בתמורה לכופר נפש. ויסליצני הסכים, ותמורת 50 אלף דולר נפסק משלוח יהודי סלובקיה לאושוויץ למשך שנתיים. חברי קבוצת העבודה, ובהם הרב וייסמנדל, המשיכו במגעים עם ויסליצני כדי להפסיק את ההשמדה בכל אירופה. הם כינו את התוכנית הזאת בשם "תוכנית אירופה". מחירה היה שוחד בסך שני מיליון דולר, אך הם לא הצליחו לגייס את סכום הכסף הרב, ובסופו של דבר התוכנית לא יצאה לפועל. עם כיבוש הונגריה בידי הנאצים החלו ההכנות לשילוח יהודי הונגריה לאושוויץ. מצוקתם הקשה של היהודים שנלכדו בידיו של האויב הנאצי הטרידה את מנוחתו של הרב וייסמנדל, והוא שיגר מכתבי אזעקה לקהילה בהונגריה, הזהירם מפני מעבר למחנות ריכוז ומפני רישום היהודים אצל הרשויות. בספטמבר 1944 נעצר עם משפחתו. אשתו וחמשת ילדיו הועברו למחנה סרד, ומשם נשלחו לאושוויץ ונרצחו. הוא הצליח לקפוץ מתוך קרון הרכבת שעשתה את דרכה לאושוויץ ומצא מחסה בבונקר באזור ברטיסלבה, וצורף ל"רכבת קסטנר". זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
משה וייסקופף
משה וייסקופף נולד בהונגריה בשנת 1922. חבר בתנועת בני עקיבא. אחרי כניסת הגרמנים להונגריה בשנת 1944, הצטייד בתעודות אריות בשם הורק פאל. משה עסק בזיוף תעודות והגיע למישקולץ כדי לחלק את התעודות ליהודים. חזר לבודפשט וחילק תעודות מזויפות גם שם. עסק בהעברת רימוני יד, תחמושת, ידיעות ותעודות. היה פעיל במחלקה A, מחלקת הילדים, תחת חסות הצלב האדום הבינלאומי. עסק בחלוקת מזון במשאית לבתי הילדים ובאיסוף ילדים יהודים יתומים, בעיקר מן הגטו. חלק מן הזמן פעל לבוש מדים של מפלגת צלב החץ. באחת הפעולות נתפס, אך הצליח להשתחרר בעורמה. אחרי השחרור עסק בהשגת מזון לילדים יהודים יתומים. שרד ועלה לארץ ישראל. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
אורה וצלר
אורה כהן וצלר נולדה בשנת 1920 בהונגריה. חברה בתנועת מכבי הצעיר. עזרה לפליטים שהגיעו לבודפשט מסלובקיה. על אחד ה'טיולים' בהם הייתה פעילה בהצלת יהודים כותב אליעזר כהן: "הייתי בהכשרה. יומיים שלושה לפני תחילת הגירושים הגיע אלינו חבר הנהגת התנועה מברטיסלבה. ישע הינדלס ואמר, שקיבלו ידיעות שיתחילו בגירושים מסלובקיה... עוד באותו ערב החלטנו שכולנו נעבור להונגריה. הלכנו לחפש מבריחים שיעבירו אותנו בלילה, דרך הנהר ואג, ואמנם מצאנו כאלה... הצלחנו להעביר את כל שלושים החברים להונגריה. עברנו בקבוצות קטנות בסירה אל הצד ההונגרי, ובצד השני המתינו לנו שני איכרים. חיכינו בביתם עד לפנות בוקר, ואז הובילה אותנו אישה אחת אל הכפר הסמוך. לתחנת הרכבת הלכנו בעצמנו, שם חיכתה לנו חברה מהתנועה ההונגרית. היא נתנה לנו כסף וכרטיסי רכבת לבודפשט". החברה האלמונית הייתה אורה וצלר, שהכירה את קרבת הגבול ועליה הוטל מטעם התנועה לטפל בפליטים המגיעים דרך הגבול. חילקה תעודות מזויפות לנזקקים ומילאה שליחויות שונות. יצאה מהונגריה בסוף יוני 1944 ברכבת של הועדה לעזרה והצלה. שרדה ועלתה לארץ ישראל בספטמבר 1945. זכתה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
מיכאל וצלר
מיכאל מישו וצלר נולד בשנת 1913. חבר בתנועת מכבי הצעיר. בשנת 1942 הוברח לבודפשט כפליט. אחרי כניסת הגרמנים להונגריה, במרץ 1944, היה פעיל בהברחת יהודים במסגרת "הטיול". לאחר מכן פעל בצוות זייפני התעודות ברחוב רוז'ה והיה אחראי לחלוקתם לנזקקים. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1949. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
אבוש וסופיה ורבר
אבוש ורבר נולד בפולין בשנת 1905. היה מנהיג מפלגת פועלי ציון שמאל וממקימיו של הוועד להגנת יהודים בבלגיה, ארגון מחתרתי שהצליח להציל מציפורני הנאצים כ-3,000 ילדים וכ-10,000 מבוגרים. אבוש היה ראש מחלקת התעמולה והעיתונות. עם חברי מפלגתו דאג להפצתו של עיתון מחתרתי שנועד ליהודים המסתתרים ושני עיתונים שנועדו לאוכלוסייה הבלגית הכללית. בעיתונים אלה הם עודדו אזרחים מן השורה להושיט עזרה ליהודים, הוקיעו את האנטישמיות ופרסמו מידע על ההשמדה השיטתית של היהודים במחנות במזרח אירופה. בייחוד הדגישו את המאבק המשותף של היהודים והבלגים למען השחרור הלאומי, מיגור הכובש ובניית חברה צודקת לאחר מפלתו. בתחילת 1942 שמע אבוש על התארגנות "חזית העצמאות", ארגון מחתרתי בלגי אנטי-נאצי שאיגד כוחות לשחרור בלגיה. הוא יצר קשר עם חבר קומוניסטי והציע לו לצרף לחזית העצמאות מדור יהודי. בו בזמן פנו גם נציגי המפלגה הקומוניסטית היהודית בבקשה דומה. כך באביב 1942 נולדה היוזמה להקמת הוועד להגנת היהודים. אולם החזית התמהמהה בתשובתה ובינתיים התחילו הגירושים ההמוניים של היהודים. שני ארגוני הסעד המחתרתיים, "עזרה הדדית" ו"סולידריות", התמודדו בנפרד עם הצורך בהסתרת ילדים והושטת עזרה למבוגרים. אבוש הפעיל את מיטב כוחותיו כדי לצרף לוועד כמה ציונים כלליים, ובזכותו זכו לייצוג זרמים פוליטיים שפעלו ברחוב היהודי. אבוש וחבריו הצליחו לצרף לשורותיהם את חיים פלרמן, שמונה על השירות הסוציאלי באיגוד. חיים ואבוש היו היחידים מבין חברי הוועד להגנת יהודים בבריסל שהצליחו לחמוק ממעצר בכל שנות המלחמה וכך הצליחו להקנות למוסד יציבות והמשכיות עד השחרור. הם ניהלו את המחלקה לטיפול במבוגרים אשר פעלה להשגת ניירות מזויפים, אספקת תלושי מזון, חלוקת חבילות מזון וביגוד והפצת עיתונות מחתרתית. נוסף על כך סיפקה מחלקת המבוגרים מענק כספי חודשי לנזקקים ולמסתתרים. העברת הסיוע בוצעה באמצעות רשת של מחלקים חודשיים שהגיעו אל המסתתרים במקום המסתור שלהם. בכל תקופת המלחמה שמר אבוש על קשר רציף עם כ-80 פעילים של המפלגה ו"עזרה הדדית" אשר שימשו רשת לפעולות הסיוע שהושיטו ליהודים. אבוש נהג לקבוע פגישות בבתי קפה ובמקומות ציבוריים בעודו מצויד בניירות מזויפים. נעצר שלוש פעמים בידי כוחות השיטור הגרמניים, אך שוחרר בזכות תושייתו וקור רוחו. היה אזרח זר ולא חוקי ולכן פגיע. אף על פי כן לא נמנע מלעסוק בפעילות מחתרתית והתמסר להצלת המוני היהודים הנרדפים תוך סיכון חייו. זכה באות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה. סופיה טרוצקי נולדה בליטא בשנת 1908. בת 18 בשנת 1926, היגרה עם משפחתה לבלגיה והשתקעה בבריסל. סופיה ייצגה את "עזרה הדדית" בוועד להגנת היהודים והייתה פעילה במיוחד במסגרת מחלקת הילדים שלו. מחלקת הילדים ריכזה את רשימות הילדים להסתרה, מצאה מקומות מחבוא בעבורם, העבירה את התשלומים החודשיים בעבור החזקת הילדים, סיפקה ביגוד, מעקב רפואי, שמרה על קשר עם הילדים והעבירה אותם למקום מבטחים כשהתעוררה סכנה לגורלם. היא הקימה מדור לגביית כספים בעבור החזקת הילדים מהורים וקרובים בעלי אמצעים. בתום המלחמה הצטרפה למצילי הילדים היהודים, אספה אותם ממקומות המסתור שבהם שרדו והייתה בין מקימי רשת חינוכית יהודית בשביל הניצולים. שרדה ועלתה לארץ ישראל בשנת 1954 עם משפחתה. ספריה ביידיש, שיצאו לאור בבריסל ובפריז, עוררו עניין אצל משוררים ומתרגמים בארץ. שניים מהם, המספרים את סיפור הילדים היהודים בבלגיה והצלתם, תורגמו לעברית. זכתה באות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
יעקב (ג'ק) ורבר
יעקב (ג'ק) ורבר נולד בפולין בשנת 1914. כשפרצה המלחמה היה נשוי לרחל ואב לאמה. בספטמבר 1939 נשלח למחנה הריכוז בוכנוולד, שם היה אסיר במשך 5.5 שנים. אשתו ובתו, הוריו, ו-7 מאחיו ואחיותיו נרצחו. בכל שנותיו במחנה היה פעיל של המחתרת הבין-לאומית. ג'ק ורבר, אסיר מספר 7197, וקומץ חבריו היהודים במחתרת הבין-לאומית בבוכנוולד, הצליחו במעשי גבורה עילאיים ובסיכון אישי רב, מספטמבר 1939 עד אפריל 1945, לשמור ולהציל ממוות בטוח כ-700 ילדים. פעילות זו בוצעה בתחכום רב ומתחת לאפם של הגרמנים. זהו סיפור מופלא של הישרדות, התנגדות ואומץ לב עילאי. חלק מהילדים התגוררו בבלוק 66, צריף עץ שהפך בסופו של דבר לבלוק בלעדי לילדים. בין הילדים שניצלו בצריף זה היו אלי ויזל הסופר בעל פרס נובל, ישראל מאיר לאו שנעשה לימים רבה הראשי של מדינת ישראל, ואחיו נפתלי לביא שהיה לימים דיפלומט בשירות החוץ של מדינת ישראל. באוגוסט 1944 הגיעו כ-600 ילדים ונערים בני 16-6 למחנה, תחנת מעבר לפני שליחתם אל מחנות ההשמדה. ג'ק כתב: "החלטתי להתערב, לנסות לעזור להם כדי שלא יקרה להם מה שקרה לבתי האהובה אֶמה. זכרתי גם מה קרה למשלוח קודם של ילדים צוענים, כשהפושעים עדיין שלטו במחנה. הם הועברו ליעד לא ידוע ומצאו כנראה את מותם. ידעתי שאם לא ייעשה דבר, צפוי לילדים האלה גורל דומה." הילדים פוזרו בצריפים. ג'ק וחבריו למחתרת העניקו לילדים מזון ומחסה וגם תמיכה רוחנית באמצעות כיתות לימוד. על אלה כתב: "בפקולטה שלנו היה כנר ושמו ברנדט. הוא היה מנגן בכינור, הילדים אהבו להקשיב לו... מאיר גוטליב היה מדריך הדרמה וגם לימד את מקצועות היהדות. דוד נוימן לימד את הילדים לשיר באמצעות קולו הערב... שטריגלר וגוטליב היו משחזרים מזיכרונם את השירה של ביאליק... הנדלסמן ואני סיפרנו לילדים סיפורים שנועדו להעניק להם תקווה — אחרי המלחמה היינו אומרים להם ניסע לארץ ישראל ונגדל תפוזים..." במבצע הצלת הילדים השתתפו גם אמיל קרליבך, גוסטב שילר, ג'ק הנדלסמן, אליהו (אלק) גרינבוים, הנס יוהן ואמיל. תפקידו של ג'ק, מזכיר הצריף, אפשר לו לטפל בכ-150 ילדים בבלוק 23 באורח יום-יומי, והוא עשה זאת עד סיום המלחמה. הקבוצה הצליחה לארגן מזון בעבור הילדים, בעיקר באמצעות אנשים שעבדו מחוץ למחנה והיה להם מזון עודף. בצריפים היו קערות או סלים שבהם הניחו האסירים שאריות מזון. רוב האנשים לא ידעו שהמזון נועד לילדים. מנות נוספות השיגו על ידי מסירת מספר כוזב לגרמנים בנוגע לכמות האסירים. הם לא דיווחו מייד על אנשים שמתו וכך קיבלו עוד כיכרות לחם. באופן רשמי היה על הילדים להיות בני 16 על מנת להישאר בבוכנוולד. לכן הקבוצה ביקשה מהמזכירות לשנות את תאריכי הלידה של הילדים. הילדים הבוגרים יותר נשלחו לפלוגות עבודה. הם השתדלו לשלחם לעבודות קלות וחלק נרשמו כנספחים ולמעשה מעולם לא עבדו. רוב הילדים עברו למחנה קטן ששימש מקום ארעי לאסירים שהיו אמורים להישלח לאתרי עבודה אחרים או אל מותם. לפיכך לא נדרשו האסירים במחנה זה לצאת לעבוד ולמצוא מקומות עבודה בעבור הילדים ששוכנו שם. ג'ק וקבוצתו לא הסתפקו במתן מזון בלבד ומתחת לאפם של הנאצים הקימו בית ספר. בצריפים הוקמו כיתות שבהן לימדו האסירים היסטוריה יהודית, מוזיקה ועברית. הועלו מחזות, הופעות מקהלה והתקיימו ערבי קריאת שירה. הם השתדלו להעניק לילדים תקווה שיום המחר אומנם יגיע. האסירים שלימדו את הילדים ידעו שעבודה זו מסוכנת וייתכן שישלמו בחייהם אם ייתפסו, ואף על פי כן היו מוכנים לקבל עליהם את הסיכונים. באפריל 1945 שוחרר המחנה בידי צבא ארצות הברית. רוב ילדי בוכנוולד שרדו, הקימו משפחות ובנו חיים חדשים. כשהיה בן 80 פרסם את סיפרו "להציל את הילדים — בוכנוולד, סיפור של אובדן והצלה". הוא לא חסך בפרטים המחרידים — ההתעללויות, העינויים, ההוצאות להורג, והרעב, אך סיפר גם על רגעי החסד המעטים — החברות, האחווה וההקרבה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה
רחל ורדי
רחלי ורדי נולדה בהונגריה בשנת 1923. חברה בתנועת מכבי הצעיר. בשנת 1942 פעלה בהברחת חברי תנועתה מסלובקיה. במסגרת תפקידיה: מציאת מקומות מגורים, מזון, אספקת תעודות מזויפות והעברת הפליטים למקומות מסתור. נתפסה וגורשה לאושוויץ. אחרי השחרור שהתה בשבדיה לצורך הבראה. שרדה ועלתה לארץ ישראל בשנת 1948. זכתה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותה למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
זרח ורהפטיג
זרח ורהפטיג נולד ברוסיה בשנת 1906. בזמן מלחמת העולם הראשונה עברה משפחתו לוורשה. בשנים 1939-1936 כיהן כסגן יושב ראש המשרד הארץ ישראלי בוורשה וכציר בקונגרסים הציוניים ה-17 עד ה-21. בפרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט לליטא עם פליטים יהודים רבים והגיע לקובנה. בקובנה היה מהמנהיגים הבולטים של פליטי פולין וחיפש כל דרך במטרה להרחיקם ככל האפשר מהגרמנים. הוא חיפש למצות דרכים להעביר את היהודים מליטא כדי שיגיעו בסופו של דבר לארץ ישראל. יחד עם נתן גוטווירט הוא סייע לכ–6,000 יהודים לברוח מליטא ליפן. זרח ונתן הצליחו לשכנע את קונסול הכבוד של הולנד בקובנה, יאן צווארטנדיק, לימים חסיד אומות עולם, לתת לאלפי יהודים אשרות כניסה לאי קורסאו, שהיה בשליטת הולנד באיים הקריביים. לבקשתם הצטרף לעזרה גם קונסול יפן בליטא חסיד אומות העולם צ'יאונה סוגיהארה, שהסכים לתת לבעלי אשרות הכניסה לקורסאו אשרות מעבר דרך יפן, בניגוד לעמדת ממשלתו. לאחר המלחמה הועמד השגריר היפני לדין בארצו. זרח הצליח לשכנע את שלטונות רוסיה לאפשר לבעלי התעודות להגיע מקובנה למוסקבה, וממנה לאורך רוסיה באמצעות הרכבת הטראנס-סיבירית עד לעיר החוף וולדיווסטוק, ומשם להפליג ליפן. לאחר ניסיונות מוצלחים יצאו יהודים רבים בהם תלמידים מישיבת מיר. חלק מהיהודים שהגיעו ליפן נשארו בה, אחרים עלו מיפן לארץ ישראל או היגרו לארצות הברית או לאי קורסאו. השלטונות הרוסיים חשפו את פעילותו, וביקשו לעוצרו. נמלט עם משפחתו ליפן ומשם המשיך לפעול לעזרת היהודים. לאחר המלחמה היה פעיל בהחזרת ילדים שהועברו למנזרים לפני המלחמה ובמהלכה לחיק היהדות. פעילות זו נעשתה בשיתוף פעולה עם הרב יצחק הרצוג. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1947. היה בין מנסחי החוקה של מועצת המדינה הזמנית שבה היה חבר ובין החותמים על מגילת העצמאות. בשנת 1983 זכה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
הרולד ורנר
הרולד ורנר (הרשל צימרמן) נולד בפולין בשנת 1918. היה ממקימי קבוצת יהודים שהסתתרה ביער מריאנקה. הקבוצה הצליחה לחלץ מגטו ולודווה וממחנה העבודה אדמפול מאות יהודים ולשכנם ביערות. לאחר הכיבוש הגרמני נשלח הרולד למחנה עבודה. נמלט מהמחנה התחבא בכפר לובין שהיה בשלטון רוסי. כשהגיעו הגרמנים לכפר נמלט והצטרף לפרטיזנים. הוא הצטרף לידידתו מניה, והשניים יצאו מזרחה. בדרך הם לנו בצריף שבו הסתתרו יהודים מהסביבה שהתכוונו לחזור לגטו ולודווה הסמוך. הרשל סיפר להם על כוונתו לצאת ליערות, ו-15 מהם החליטו להצטרף אליו. באחד הימים יצאו הרשל ושני חבריו, מניה ומונייק, להשיג מזון לקבוצה, ובשובם לא מצאו את חבריהם. איכרה שאהדה את הפרטיזנים הלינה אותם וסיפרה להם כי חברי קבוצתם נרצחו בידי תושבי הסביבה. ה-3 המשיכו ליער וחברו לקבוצה של 18 יהודים שהסתתרו שם. בפשיטה גרמנית נתפסה כל הקבוצה אך הם הצליחו להימלט. לאחר כמה ימי שוטטות ביער התקבצו מחדש והקימו קבוצה פרטיזנית, השיגו נשק והחלו להילחם תוך כדי מנוסה מתמדת מהגרמנים. בחורף 1942 החליטו חלק מחברי קבוצת הפרטיזנים של הרשל להיכנס לגטו ולודווה, כדי לא להימצא ביער בתנאי הקור הקשים. הם קבעו שכאשר תנאי מזג האוויר יאפשרו זאת, יחזרו להילחם עם הקבוצה ביערות. כשהגיע האביב חזר ליער חיים ברבנל עם משה ליכטנשטיין שהצטרף אליו מהגטו. הם סיפרו שרבים מיהודי הגטו בנו להם מחילות מתחת לאדמה, מתחת לאסלות, תנורים או ארונות כדי להסתתר מהגרמנים. משה ליכטנשטיין שירת בצבא הפולני לפני פרוץ המלחמה. הוא ארגן בגטו כ-50 צעירים שהיו מוכנים לצאת ליער, קנה בעבורם מעילים חמים ומגפיים בעזרת תרומות שאסף מהיהודים העשירים יותר בגטו. הוא קנה כלי נשק אחדים בולודווה והגניב אותם לגטו. הגרמנים ידעו על פעילותו. הם חיפשו אחריו ואף הבטיחו פרס כספי למי שיתפוס אותו. הרשל, חיים ומשה ושאר חברי הקבוצה החליטו לנסות להוציא מהגטו יהודים רבים ככל האפשר ולהביאם ליער. הם שלחו את משה בחזרה לגטו משום שהכיר היטב את השטח והיה בעל הכשרה צבאית. בערב פסח חזר משה עם 15 צעירים שהוציא מהגטו. לאחר כשבוע הוציאה קבוצת הפרטיזנים עוד קבוצה של 20 צעירים. בסך הכול הוצאו מגטו ולודווה מעל 100 יהודים. שבוע לאחר ההצלה האחרונה חוסל הגטו ותושביו נשלחו אל מותם בסוביבור. "ניסיתי להעביר את הערכותיי האופטימיות ליתר חברי הקבוצה, ובעיקר לחדשים שהגיעו לא מכבר מגטו ולודווה. רציתי שהם יבינו שהם בני מזל על כך שהם חופשיים ביער ולא כלואים במחנה," סיפר הרולד. באביב 1943 המשיכו הפרטיזנים לתקוף מטרות גרמניות. לאחר אחד המארבים הם נתקלו בקבוצה קטנה של פרטיזנים, חיל החלוץ של פלוגת הפרטיזנים של יחיאל גרינשפן. גרינשפן שעמד בראש הפלוגה הפרטיזנית היהודית שפעלה באיזור לובלין קיבלם ליחידתו. כ-13 קילומטר מולודווה הקימו הגרמנים מחנה עבודה בשם אדמפול ואליו נשלחו יהודים צעירים ובריאים ממחנה ההשמדה סוביבור. באחד הימים הגיע לקבוצת הפרטיזנים הנער שנקה שנמלט מהמקום וסיפר על הנעשה במחנה. הפרטיזנים החליטו לפשוט על המחנה. 10 חברים ובהם הרשל צימרמן נבחרו לביצוע הפעולה. בהגיעם למחנה התגנב שנקה פנימה דרך חור בגדר והביא עימו 5 אסירים. האסירים התקשו להאמין לתוכניתם של הפרטיזנים, אך הצטרפו אליהם. בעצתו של הרשל הוחלט ששנקה יישאר במחנה וישכנע עוד אסירים להצטרף לפרטיזנים. למוחרת בלילה הכניס שנקה למחנה אחדים מהפרטיזנים, והם נפגשו בצריף בודד עם כמה אסירים. צימרמן שוחח עם האסירים, וכמה מהם השתכנעו מדבריו והצטרפו לפרטיזנים. לאחר שבוע חזרו הפרטיזנים למחנה עם 10 נשים ו-30 גברים מהמחנה. במהלך הפעולה השלישית שביצעו הקיפה את המחנה פלוגת אס-אס. הגרמנים הוציאו את 800 האסירים ששהו במחנה. האסירים והפרטיזנים כותרו בידי החיילים הגרמנים ולאחר שניסו לפרוץ את המצור נפתחה עליהם אש. כמה אסירים ופרטיזנים הצליחו לברוח, וכך חוסל מחנה אדמפול. לפני חיסולו הצליחו הפרטיזנים להוציא מהמחנה כ-100 אסירים ליער.