סיפורי מצילים ומצילות - שמות משפחה באות פ' (2)
בדף זה תמצאו את סיפוריהם של מצילים ומצילות — יהודים שהצילו יהודים בתקופת השואה, ששמות משפחתם מתחילים באות פ'.
כל מציל ומצילה שפעלו להצלת יהודים בתקופה האפלה ביותר הם עדות לאומץ, לאחווה ולמוסר יהודי שאין כדוגמתם. הסיפורים מבוססים על עבודת תיעוד ומחקר מקיפה ומרגשת המבוססת על מחקרו רחב ההיקף של משה גרומב, יו"ר ועד הפעולה להכרה ביהודים שהצילו יהודים בשואה.
מנחם ומרים פינקהוף
מנחם פינקהוף נולד בהולנד. היה מהמדריכים המרכזיים בבית עליית הנוער בלוסדרכט. ממקימיה וממפקדיה של קבוצת וסטרוויל במחתרת החלוצית בהולנד, שהצילה יהודים רבים, עם יואכים (שושו) סימון ויופ וסטרוויל לימים חסיד אומות העולם. מנחם זכה באות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה. מרים ווטרמן נולדה בהולנד בשנת 1916. הייתה מורה בבית ספר. פוטרה בשל מוצאה היהודי וחזרה לבית הוריה. שם פתחה בית ספר לילדי היהודים שלא יכלו ללכת לבתי הספר הרגילים. לאחר כיבוש הולנד נעשתה ציונית וקשרה קשרים עם קבוצת נוער יהודית שעסקה בהכשרה לעלייה לארץ. כשגבר הלחץ הגרמני פעלה עם מנהיגי הקהילה המקומית, יואכים סימון ומנחם פינקהוף (לימים בעלה), להציל את 50 בני הנוער האלה, רובם פליטים מגרמניה שלא ידעו הולנדית. היא יצרה קשר בינם לבין ארגונו של יופ ווסטרויל ובסיוע אנשיו וכמה פעילים בקהילה היהודית הצליחה להסתיר את בני הנוער בבית ילדים הולנדי. שיתוף הפעולה עם ארגונו של יופ ווסטרויל פתח את הדרך לנתיב הברחה של צעירים יהודים לספרד, להסתרת יהודים בהולנד ולסיוע לרבים. תפקידה של מרים היה לאסוף תינוקות שהוריהם יועדו לגירוש או גורשו לווסטרבורק ולהביאם לתחנת הרכבת באמסטרדם. מרים הייתה באה עם עגלת ילדים לתחנת הרכבת ומחכה שם לאשת הקשר, וזו העבירה את הילדים למשפחות ומוסדות שהסתירו אותם. מרים לא ידעה לאן נלקחים התינוקות ומי האישה שלוקחת אותם. זו הייתה הטי פאוטה. היא נתפסה ונשלחה לרוונסברוק. קבוצתה הצילה כ-300 צעירים, כ-70 מהם הוברחו לארץ דרך ספרד. מרים נתפסה ונשלחה לברגן בלזן, אך שרדה ועלתה לארץ בשנת 1946. מרים סיפרה: “בשנים 1939-1938 שימשתי מורה בבית הספר. עבודתי זאת הביאה אותי במגע ראשון עם הבעיה היהודית. לכן יסדתי בית ספר מיוחד לילדי היהודים שבסביבה, שנאסר עליהם לבקר בבתי ספר הולנדיים. מתוך קשרי הידידות שלי עם מנחם פינקהוף באתי במגע עם קבוצת עליית הנוער שהתגוררה על ידי. מפיו נודע לי על האיום של שליחת כל היהודים למחנות ההשמדה. המחשבה להסתתר בעצמנו או לברוח אל מעבר לגבולות לא סיפקה אותנו. רצון ההתקוממות שלנו ושל יופ וסטרויל הם שהולידו את התוכנית להצלת כל הקבוצה. כינסנו את כל ידידינו הלא-יהודים, והונח היסוד למעשים שהתפתחו ל“פעולה הבלתי לגאלית של קבוצת וסטרויל“. יופ פנה אל ידידיו וביקש שיקבלו ילדים יהודים לבתיהם. מנחם התחיל לזייף תעודות זהות, אני סיפקתי כרטיסי מזון ותעודות זהות, ושושו (יואכים סימון) הכין את הילדים. פקידים ברשויות עזרו לי במתן תעודות ורישום הנערים ברשימת תושבי מקומותיהם. כך מצאנו מקומות מקלט לכל ילדי בית עליית הנוער. עצם הפינוי היה מבצע יפה, שבו באה לביטוי התנגדותנו לגרמנים. עזרנו זה לזה במציאת מקומות מחבוא, בהשגת כסף, כרטיסי מזון, לבוש ועוד. העברנו אנשים ממקום למקום וביקרנו חברים מסתתרים, כל אותן זוטות שנדרשו כדי להעניק לילדים ולחברים הרגשת ביטחון. המגמות העיקריות בהמשך פעולותינו היו חיפוש דרכים להבריח את היהודים לצרפת ולספרד וארגון הבריחה ממחנה וסטרברוק. עזרתי בבריחתם של חברים אחדים. מאמסטרדם הבאתי גם תינוקות אחדים, בני משפחות יהודיות, כדי להחביאם. שניים מילדים אלו אימצתי אחרי המלחמה כדי להביאם לישראל.“ מרים זכתה באות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
אברהם פינקלר
אברהם פינקלר נולד בפולין בשנת 1907. יסד את הסניף הציוני הראשון בעירו, ויחד עם חבריו הצליח ליסד סניפים לועדי קק"ל ו"ברית הציונית" בעיירות שבסביבה. עם הכיבוש הנאצי של פולין עלה בידיו לשחד פקיד נאצי, ובדרך זו להציל 400 צעירים יהודים שעבדו בפרך ביאנושעוו, ליד לובלין. עבד בבית חרושת לנשק ליד סטאכאנוביץ בתור סטאטיסטיקאי. לפני בריחתו השאיר על שולחן עבודתו מכתב אל מפקד הגסטאפו המקומי, שבו הזהירו, בל יעיז להוציא יהודים להורג כעונש על הבריחה, כמנהגם של הנאצים. ואם יעשה כן, הרי יראו אותו הפרטיזנים כאחראי וינקמו בו באכזריות. נמלט יחד עם שני אחיו – יצחק ודב (ברל) מבית החרושת עם נשק ביד. עד מהרה הרכיב פלוגה של פרטיזנים שפעלה תחת ידו. סיסמתם היתה: "נמות על קידוש השם, אולם כאנשים חפשים הלוחמים עם הנשק ביד נגד השונא". משנודעה הבריחה והגסטאפו פקדה על היהודים להיערך למסדר, היו היהודים בטוחים כי עתה יילקחו מהם להוצאה להורג, כמנהגם של הנאצים להוציא להורג שלושה יהודים עבור כל יהודי שברח. אלא שהפעם נמנעו מלעשות כן והסתפקו בהקראת הודעה האומרת, כי שלושת האחים פינקלר וכן הפרטיזנים אשר היו אתם ביער נתפסו והוצאו להורג. היהודים האסירים לא האמינו להכרזה הנאצית וידעו שאינה אלא שקר.
אדליין פינקלשטיין
אדליין (ברטה פפי) פינקלשטיין נולדה בגרמניה בשנת 1920. אחרי ליל הבדולח בשנת 1938, עברה להולנד. בהמשך הצטרפה לקהילת הקווקרים שפעלה באמסטרדם. אדליין פגשה את ג'אן מלונבלט ודרכו החלה את הפעילות המחתרתית שלה. בתחילה פעלה אדליין כקשרית, העבירה מידע וציוד וחילקה תלושי מזון ליהודים שהסתתרו באזור. בהמשך סייעה להסתיר ילדים יהודים. תפקידה היה לשכנע הורים למסור את ילדיהם, תהליך שלווה בקושי רגשי רב. לאחר שקיבלה את הסכמתם העבירה את הילדים ברכיבה על אופניה למקום מסתור. למזלה היא ידעה לדבר גרמנית, מה שסייע לה להמציא סיפור כיסוי בכל פעם שנעצרה. הקבוצה שבה פעלה אדליין סייעה לאנשי התיאטרון ומעון דה קרש באמסטרדם להעביר ילדים למקומות מסתור. כשהרכבת נעמדה מחוץ לתיאטרון, החיילים לא ראו את המתרחש במעון. כך עובדי המעון הוציאו ילדים דרך הדלת הראשית ואת התינוקות הוציאו בתוך תיקים. ברחו דרך בית הספר הצמוד ומשם אדליין וחבריה למחתרת היו לוקחים את הילדים למקומות מסתור ברחבי המדינה. ביוני 1943 אדליין וחברותיה למחתרת נעצרו. הן הועברו בין מספר בתי כלא והגיעו לבסוף למחנה רבנברוק, שם נשארו יחד עד השחרור באפריל 1945. לאחר המלחמה חזרה אדליין לאמסטרדם. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
ארנסט פישר
ארנסט פישר נולד בהונגריה בשנת 1925. היה חבר תנועת הנוער הציוני. במאי 1944 התגייס לפלוגה לעבודת כפייה. כעבור זמן ברח מן המחנה והגיע לבודפשט והצטרף לפעילות המחתרתית של תנועתו. מצויד בתעודות מזויפות הצטרף ליחידת עזר של הצבא ההונגרי "קישקה" להגנת בודפשט וקיבל לידו נשק. כאשר התעורר חשד שבין המתגייסים מצויים יהודים נערכה בדיקה גופנית, ממנה הצליח להתחמק. לבוש מדי צבא, מילא שליחויות שונות ברחבי בודפשט. ליווה יהודים שהובלו ברחובות והיה שותף להצלתם. בימים האחרונים של המלחמה שימש חייל משמר לפני בית התנועה ברחוב בנצור, שהיה תחת חסות הצלב האדום הבינלאומי. אחרי המלחמה המשיך בפעילות תנועתית. שרד ועלה לארץ ישראל. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
לאופולד פלאם
ליאופולד פלאם נולד בבלגיה בשנת 1914. בספטמבר 1942 הצטרף לתנועת המחתרת וההתנגדות הבלגית ולקח חלק בהווסדה, הפיץ וארגן מעשי איבה, העביר נשק ועזר ליהודים. השתתף במאבק הפרטיזנים בבלגיה. במרץ 1944 נעצר ונשלח למחנות הריכוז בגרמניה. פלאם היה פרופסור לפילוסופיה בבריסל וכתב ספרים בנושא. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
יואל פלגי
יואל פלגי נולד בהונגריה בשנת 1918. בשנת 1939 עלה לישראל והגיע לקיבוץ אפיקים. בשנת 1942 התגייס לפלמ"ח ובשנת 1943 התנדב לשליחות צנחנים באירופה הכבושה על ידי הגרמנים. עבר אימונים והכשרה לקראת שליחותו. ב-15 לאפריל 1944 צנח יחד עם פרץ גולדשטיין ועוד שני אנשי צבא בריטים על אדמת יוגוסלביה. הוא הגיע למפקדת הקורפוס השישי של הפרטיזנים בהרי פפוק. ב-19 ליוני 1944 עבר יחד עם פרץ את נהר הדראווה והגיע להונגריה. מייד כשחצו את הגבול עקבו אחריהם אנשי הריגול הנגדי ההונגרי. כשהגיעו לבודפשט נפגשו עם ד"ר ישראל קסטנר, מראשי הוועדה לעזרה והצלה, ואחר כך עם תנועות הנוער החלוציות במחתרת. ב-27 ביוני 1944 נעצר יואל על ידי הריגול הנגדי ההונגרי. הגרמנים דרשו מההונגרים להסגיר לידיהם את הצנחנים. יואל הובל לבית הסוהר של הגסטפו ומשם הועבר לבית הסוהר המרכזי בשדרות מרגיט, שם הייתה כלואה גם חנה סנש. יואל נחקר ועונה, אולם לא גילה את סודותיו ואת מטרת שליחותו. עם התקרבות הצבא הגרמני אל בירת הונגריה הועבר יחד עם פרץ אל בית הסוהר בעיר קומארום. באוגוסט 1944, הוכנסו יואל וחבריו לרכבת לגרמניה. יואל הצליח לקפוץ מן הרכבת ולחזור לבודפשט, שבה מצא מקלט אצל חברי המחתרת החלוצית. בשנת 1945 נמנה עם ראשי המוסד לעלייה ב' ובשנת 1946 ארגן את ההפלגה של ספינת המעפילים "החייל העברי מבלגיה". באותה תקופה כתב גם את ספרו "רוח גדולה באה" אשר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. פעל במסגרת השירות האווירי, קיבל על עצמו לגייס טייסים ולבנות מטוסים בדרום אפריקה. לשם כך הוא יזם הקמת חברת תעופה פיקטיבית אשר רכשה בראשית 1948 מספר מטוסים והעבירה אותם ואת הטייסים המתנדבים מדרום אפריקה לארץ. באוגוסט 1948 פנו אליו, הרמטכ"ל יעקב דורי וראש אג"ם יגאל ידין, בהצעה שייקח על עצמו להקים את יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל. ב-27 לאפריל 1949 השתחרר מצה"ל והצטרף למקימי קיבוץ מעגן.
נחום פלדמן ובנו וטקה פלדמן
נחום פלדמן נולד בבלרוס. עת הכיבוש הגרמני נכלא בגטו מינסק והיה ממארגני המחתרת האנטי-נאצית שם. דאג להשגת נשק עבור היהודים בגטו, והוצאתם ליערות שיצטרפו ללוחמה הפרטיזנית. ביוזמתו הוקם בית-דפוס חשאי שהדפיס והפיץ עלוני-חדשות. בסוף חודש אפריל 1942 עזב את הגטו והצטרף לפרטיזנים ביערות קוידנוב, שם קבע בסיס לאלפי יהודי הסביבה שהצליחו להתחמק מן הגטאות. היה ממקימי הגדוד הפרטיזני פרחומנקו ומונה לקומיסר בגדוד "סובייטסקאיא ביילורוס". היה מן הראשונים שקראו למרד בעת כיבוש מינסק, מסביבו התרכזו עשרות יהודים שהצליחו להתחמק מן הגטו ולהגיע ליערות. גם את בנו ויטקה, בן ה-17, גייס לגדוד זה. על וטקה הוטלה שליחות מסוכנת לחזור לגטו ולהוציא משם זקנים, ילדים ונשים. בנו הצעיר מילא את השליחות והציל יהודים רבים מסביבות מינסק. אולם בעת שהותו בגטו מינסק, בשליחות אביו, נתפס ע"י הגסטפו והוצא להורג יחד עם אימו שלא הספיקה לעזוב את הגטו. הוא נטל על עצמו לסיים שליחות זו של הבן שנפל. יחד עם קבוצת פרטיזנים הצליח לחדור לגטו מינסק ולהוציא משם נשים, ילדים וזקנים ליערות קוידנוב. כאשר נתמנה למפקד הגדוד ע"ש בודיוני אירגן גדוד פרטיזנים יהודי עליו הטיל את התפקיד המיוחד: להציל את יהודי הגטאות.
פרומקה פלוטניצקה
פרומקה פלוטניצקה נולדה בפולין בשנת 1914. הייתה מראשי המחתרת החלוצית בפולין. בנעוריה הייתה חברת תנועת פרייהייט. בשנת 1938 עבדה במרכז התנועה בוורשה, ועם פרוץ המלחמה עברה למזרח פולין. הידיעות על מצוקתם של יהודים בפולין הכבושה הביאו אותה להחלטה לחזור אל חניכיה למרות הסכנה. בכך הייתה לחברה הראשונה בתנועה שהחליטה לעשות זאת. בעקבותיה חזרו חבריה לאזורי הכיבוש. עם חזרתה החלה פרומקה לשקם מחדש את מרכז התנועה. שליחים וקשרים יצאו לשטח הגנרלגוברנמן בוורשה הוקם מרכז חדש שמטרתו הייתה לחדש את פעילות הסניפים אשר הידלדלו בעקבות הכיבוש הגרמני. עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות פעלה פרומקה למען חיזוק תנועת המחתרת החלוצית בכל חלקי פולין הכבושה, ואף ביקרה בגטאות מרוחקים שהיה קשה להגיע אליהם. עם חברים בתנועה קידמה פרומקה בסיס לשיתוף פעולה עם המחתרת הפולנית כדי להצטייד בכלי נשק שיועדו ללוחמים היהודים בגטו. היא הכניסה את הנשק הראשון לגטו. היא הבריחה לגטו משלוחי רימונים ואקדחים מוטמנים בשקי תפוחי אדמה. בדצמבר 1942 יצאה מוורשה לשליחות בבנדין, משם ריכזה פעילות ציבורית, עזרה לכלואי הגטו והצליחה מעת לעת לבטל הוראות וגזרות. ביוני 1943 התחדש המשלוח של יהודי בנדין למחנה ההשמדה באושוויץ, ובאוגוסט 1943, עם תחילת חיסול גטו בנדין, התבצרו אנשי המחתרת בבונקרים. כל שמונת חברי המחתרת חוסלו בידי הנאצים, בהם גם פרומקה. בת 29 הייתה במותה. בשנת 1945 הוענק לה עיטור צלב גרונוולד מדרגה 3 מטעם הפיקוד העליון של הצבא הפולני. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
דוד פלונסקי
דוד (יורק) פלונסקי נולד בפולין בשנת 1926. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בית ההבראה של אימו נסגר והוריו נשארו ללא פרנסה. בהיותו בן 13 החל בהברחת מזון ודואר בין גטו אוטווצק לגטו ורשה כדי לפרנס את משפחתו. הייתה לו חזות פולנית, והדבר סייע לו בתנועה מחוץ לגטאות. במשך שלוש שנים היה זה עיסוקו, עד שב-19 באוגוסט 1942, באקציה הגדולה, נלקחו הוריו, אחיו ואחיותיו לרכבות, ומשם כנראה לטרבלינקה. לאחר שנשאר ללא משפחתו, צירף אותו ד"ר רישארד ולווסקי שהיה מפקד קבוצת לוחמים עצמאיים, והוא שימש כקשר של הקבוצה. היכרותו עם המעברים מהצד הארי לגטו סייעה לו בהברחת מזון ונשק עבור הלוחמים. באפריל 1943 לקח חלק בלחימה בכיכר מוראנובסקי. ביולי 1943 יצא דרך מערכת הביוב לצד הארי. אחרי שקשר קשרים עם אנשים בצד זה, חזר דרך הביוב והוציא את שרידי הלוחמים מקבוצתו. את התקופה שאחרי המרד העביר בצד הארי עם ניירות מזויפים תחת השם יורק ינישבסקי. כדי להתפרנס מכר סיגריות, בעיקר ברכבות. תקופה קצרה מכר סיגריות בכיכר שלושת הצלבים יחד עם קבוצת ילדים יהודים, כאשר רוב לקוחותיהם היו אנשי האס-אס, שהמטה הכללי שלהם בוורשה שכן באחד מהמבנים שבכיכר. מאחר שהיו נטולי מקום מגורים מסודר, ישנו הילדים בבתים עזובים ובאחד מבתי הקברות של וורשה. לאחר המלחמה הצטרף לתנועת השומר הצעיר והיה פעיל בה עד עלייתו לארץ ישראל ב-20 באפריל 1948. משנת 1965 החל ללוות קבוצות נוער לפולין ולהעיד על מה שהתרחש בזמן הכיבוש הגרמני. הוא הרבה להופיע בפגישות, שיחות והרצאות לנוער ולחיילים בנושא זיכרון השואה והמרד. בשנת 1980 החל לעבוד בבית העדות "מורשת" והקדיש את כל זמנו למתן עדות לזיכרון השואה
נפתלי פלטין
נפתלי פלטין נולד ביוגוסלביה בשנת 1910. המשפחה עברה לווינה. נפתלי למד רפואה. בראשית שנות השלושים, כששלטונות אוסטריה התחילו להטיל מגבלות על הסטודנטים היהודים באוניברסיטת וינה, הוא נאלץ לעבור לפראג. במהלך לימודיו הכיר את מטילדה, והם נישאו בשנת 1934. אחיה של מטילדה היו חברי בית״ר מילדות, ובעקבותיהם החל נפתלי לגלות עניין בתנועה וברעיונותיה. בזכות כישוריו הארגוניים ואישיותו הכובשת הצליח למשוך צעירים רבים לפעילות בית״ר, ובתוך זמן קצר היה סגנו של נציב בית״ר בצ'כוסלובקיה אליהו גלזר. לקראת סוף שנות השלושים עמד לסיים את התמחותו ברפואה, אבל באוניברסיטה גברה האנטישמיות. הוא מצא את עצמו מתמסר למשימות שהטילה עליו התנועה, כאשר החלה בהכנות לפינוי היהודים לארץ ישראל. לאחר כיבוש פראג פנה להנהגת בית״ר וביקש לזרז את חילוץ היהודים. "באותם ימים קשים, סמוך לפרוץ מלחמת העולם, השתנו התנאים מיום ליום״, כתב פלטין לימים. “לעיתים הייתה מוכנה ספינה, ולפתע התברר שכל מה שהוסכם – בטל. היה הכרח למצוא ספינה חדשה בן לילה ולהבטיח שהנסיעה תצא לפועל. [...] לא הייתה אפשרות של העברת מטבע, והיינו נאלצים לאלתר, למשל לקנות פחם בצ'כוסלובקיה, להעבירו לארץ אחרת ושם לקבל את המטבע הזר.״ יהודים רבים היו מתייצבים במשרדו כדי להירשם לעלייה. באביב 1939 גובשה רשימה של 525 יהודים שיועדו לעלות על הספינות כשהדבר יתאפשר. בינתיים הלך מצבם והתדרדר, כספם אזל והם נעו בין תקווה לייאוש. הגסטפו רצה לראות את היהודים מסתלקים ופתח משרד להגירה יהודית. נפתלי שלח לגסטפו שורת תזכירים ומכתבים והבטיח שאם יינתן לו סיוע, יוכל להוציא יהודים רבים מהמדינה בתוך זמן קצר. במשך תקופה ארוכה לא קיבל כל תשובה, ואז להפתעתו הוזמן למטה הראשי של הגסטפו ונפגש עם הקצין אדולף אייכמן. חמש פעמים נדרש להתייצב מול אייכמן כדי לשכנע אותו להניח לכמה מאות יהודים לצאת מפראג הכבושה. אייכמן התעלל בו וכפה עליו להשאיר את הוריו באירופה, אך הוא המשיך במשימתו. יחד עם פלטין פעלו להצלת יהודים: גלזר אליהו, פרל וילי, זבוטינסקי הרי, גיליזינגר, גוטנמכר (נדיב), גורן מיכאל והכט ראובן. בשל המגבלות על צירוף ילדים קטנים נאסר על נפתלי לקחת עימו את בתו עדינה. הוא ביקש מאייכמן להעביר את בתו לריגה. אייכמן נענה לבקשה, אך נפתלי לא זכה לראות עוד את בתו. "ספינת הנהרות״ שהמתינה בדנובה ל־525 היהודים הייתה רפסודה גדולה שנקראה ספירולה. כשיצאה לכיוון נמל סולינה, עדיין לא היה ידוע אם תימצא שם ספינה להמשך המסע. חברת בית״ר ששמה יהודית ביקשה לעלות אף היא, אך הוריה סירבו משום שהייתה נכה. נפתלי הלך אליהם הביתה ושכנע אותם להסכים, וכך הציל את חייה. הרפסודה שייטה לאורך הדנובה. עשרות צעירים עלו עליה בלילות בזמן שעגנה. במהלך ההפלגה חברה הספירולה לשתי ספינות נהר שנשאו יהודים מרומניה וברטיסלבה. כעבור כמה ימים הגיעו לסולינה, הנמל האחרון שעל הנהר. כעבור שלושה חודשים הגיעה אונייה ענקית להובלת פחם, סקריה, וחברי התנועה הכינו אותה לקליטת מאות ואלפי מעפילים. בדצמבר 1939 הפליגה הסקריה מסולינה לנמל חיפה, ועל סיפונה 2,300 מעפילים, בהם נפתלי פלטין וערי ז'בוטינסקי. נפתלי הצטרף ללח״י. עד 1948 חי במחתרת, היה מבוקש ופעמים רבות ישב במעצר. מנחם בגין כתב עליו: "חבר מסור בלב ובנפש לתנועת השחרור ומלחמת התקומה של עמנו, אחד מחשובי הפעילים בעלייה ב', אשר הציל אישית אלפי יהודים מידי המשמידים וסייע להם באופן מכריע לשוב למולדת.״
גיזי פליישמן וחיים וויסמנדל "קבוצת העבודה"
בחודש מרץ 1939 נכנס הצבא הגרמני לצ'כוסלובקיה וביטל את המסגרת הפוליטית הצ'כוסלובקית. סלובקיה פרשה מהפדרציה עם צ'כיה והפכה למדינת חסות גרמנית. "קבוצת העבודה" הייתה קבוצה מחתרתית למחצה של יהודים בסלובקיה שמטרתה להציל יהודים סלובקים ואחרים ולאסוף ולהפיץ מידע על גורל היהודים ששולחו לפולין. בראש קבוצת העבודה עמדו גיזי פליישמן והרב מיכאל דב וייסמנדל. החברים הבולטים האחרים בקבוצה היו אברהם פרידר, אנדריי שטיינר, טיבור קובץ, אוסקר נוימן, וויטר וינטרשטין, וילהלם פורסט, ארנסט אבלס, שלמה גרוס, ומשה דקס. פעולתם הידועה ביותר של חברי קבוצת העבודה הייתה המו"מ עם דיטר ויסליצני, נציג משרדו של אייכמן בסלובקיה. נציג קבוצת העבודה, הרב וייסמנדל, פנה לדיטר ויסליצני באמצעות איש קשר והציע לו "דם תמורת סחורה": תמורת 50,000 דולר יפסיק ויסיליצני את משלוחם של יהודי סלובקיה לאושוויץ. ויסליצני קיבל את ההצעה, ומאוקטובר 1942 הופסקו המשלוחים למשך שבעה שבועות. פעולת הצלה אחרת של קבוצת העבודה הייתה הקמתם של מחנות עבודה בסלובקיה בניהול חלקי של יהודים. יוזמי הפעולה הזאת, שהחלה בשיאם של הגירושים ב-1942, היו שטיינר ונוימן. בשילוב כוחות ובאמצעות שוחד הוקמו שלושת מחנות העבודה: נובקי, סרד, וויהינה. דרך הצלה נוספת הייתה הברחת יהודים מסלובקיה להונגריה בסוף 1942. במסגרת פעילות זאת הועברו להונגריה כ-7,000 יהודים. דרך הצלה נוספת היתה הברחת יהודים מפולין לסלובקיה, במסגרת זו הגיעו מפולין כ-1200 יהודים. לא פחות חשובים מאלה היו איסוף המידע והפצתו בקשר לגורל היהודים שגורשו לפולין. אחת הפעולות הראשונות של קבוצת העבודה הייתה שיגור שליחים בעקבות המגורשים כדי שיספרו על גורלם. גיזי פליישמן גיזי פליישמן נולדה בצ'כוסלובקיה בשנת 1894. הייתה מראשי ארגון ויצ"ו וקבוצת העבודה בסלובקיה, ממובילי הניסיונות להצלת יהודי צ'כוסלובקיה ולעצירת גירושם למחנות ההשמדה. בשנת 1938 הכניסו אנשי אס–אס לסירה 70 יהודים מאוסטריה. הם נסחפו בדנובה וסכנה נשקפה לחייהם. במשך שבועות ארוכים שהו הפליטים בסירה, ושום מדינה לא הסכימה לפתוח לפניהם את שעריה. גיזי וחברים עשו מאמצים למצוא פתרון מדיני שיציל את חייהם. לבסוף ניאותה הממשלה המנדטורית בארץ ישראל לאשר את כניסתם ארצה. גיזי קידמה את הקמתו של ארגון למהגרים. היא הצטרפה לד"ר אוסקר נוימן, נשיא ההסתדרות הציונית בסלובקיה בנסיעתו ללונדון ולפריז כדי לבחון אפשרויות של זירוז ההגירה. בשהותה שם דפקה על דלתות מוסדות כלכליים וניסתה להגיע גם אל ליבם של אנשים פרטיים בעלי ממון. בשנת 1939 נסעה לוועידת הג'וינט בפריז, שם הרחיבה את קשריה והשיגה תקציבים חיוניים למטרותיה. בשנת 1940 נבחרה ליו"ר הוועד הפועל של ההנהלה הציונית בסלובקיה. יהודי סלובקיה סבלו מהתקפות אנטישמיות. ד"ר גוסטב פישר, אחיה הצעיר של גיזי, הוכה למוות בפתח ביתו. באותה שנה נפטר גם בעלה. גיזי הוסיפה לפעול במסגרת מוסד חדש שנוסד ופעל במחתרת בשם "קבוצת העבודה". לשכתה הייתה מוקד לניהול המאבק ופעולות ההצלה של יהודי סלובקיה. כאן התדיינו, תכננו צעדים, הפנו קריאות מצוקה לשווייץ ובחנו אפשרויות פעולה דיפלומטיות. מכאן נשלחו גם דוחות סודיים אל מעבר לים במטרה להשיג סיוע. המאבק העיקרי נסב סביב מניעת משלוחי יהודים למחנות, בין היתר על ידי מתן שוחד לנציגי אס־אס בסלובקיה. היא כתבה לבתה אשר שהתה בארץ ישראל: "הגורל רצה שלא נוכל להיות ביחד. אך אותו גורל גם רצה שבשנות הסבל הקשות ביותר של עמנו ממלאת אימך שליחות להקל על סבל גדול זה. אם אעבור תקופה קשה זו, אני חושבת שאוכל לומר שלא חייתי את חיי לשווא. ברוח זו את חייבת לסבול את הפרידה, היות שמעל לכל סבל אישי עומד כלל ישראל..." בפקודה אישית של אייכמן באוקטובר 1944 נשלחה גיזי פליישמן לאושוויץ ושם נרצחה. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה. חיים וויסמנדל חיים וייסמנדל נולד בהונגריה בשנת 1903. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה פעל הרב וייסמנדל כשתדלן לטובת יהודים שנקלעו לצרה. כשעלו הנאצים לשלטון שהה באוקספורד שבבריטניה, ועם פרוץ המלחמה חזר לסלובקיה כשליח מטעם אגודת ישראל. ב-1942 הקים עם גיזי פליישמן, נשיאת ויצו ונציגת הג'וינט בסלובקיה, את "קבוצת העבודה", אשר יזמה את "תוכנית אירופה" להצלת היהודים. במסגרת פעילותה של הקבוצה הוביל הרב ויסמנדל את בריחתם של יהודים מסלובקיה להונגריה, כדי שיוכלו לחיות בתנאים טובים יותר. בסך הכול הוברחו להונגריה כ-7,000 יהודים מסלובקיה וכ-1,200 יהודים מפולין. חלק גדול מהם הצליח להגיע לארץ ישראל דרך רומניה. חברי קבוצת העבודה יצרו קשר עם איש האס-אס דיטר ויסליצני, נציגו של אדולף אייכמן בסלובקיה. הקבוצה ביקשה ממנו להפסיק את גירוש היהודים למחנות. בתמורה לכופר נפש. ויסליצני הסכים, ותמורת 50 אלף דולר נפסק משלוח יהודי סלובקיה לאושוויץ למשך שנתיים. חברי קבוצת העבודה, ובהם הרב וייסמנדל, המשיכו במגעים עם ויסליצני כדי להפסיק את ההשמדה בכל אירופה. הם כינו את התוכנית הזאת בשם "תוכנית אירופה". מחירה היה שוחד בסך שני מיליון דולר, אך הם לא הצליחו לגייס את סכום הכסף הרב, ובסופו של דבר התוכנית לא יצאה לפועל. עם כיבוש הונגריה בידי הנאצים החלו ההכנות לשילוח יהודי הונגריה לאושוויץ. מצוקתם הקשה של היהודים שנלכדו בידיו של האויב הנאצי הטרידה את מנוחתו של הרב וייסמנדל, והוא שיגר מכתבי אזעקה לקהילה בהונגריה, הזהירם מפני מעבר למחנות ריכוז ומפני רישום היהודים אצל הרשויות. בספטמבר 1944 נעצר עם משפחתו. אשתו וחמשת ילדיו הועברו למחנה סרד, ומשם נשלחו לאושוויץ ונרצחו. הוא הצליח לקפוץ מתוך קרון הרכבת שעשתה את דרכה לאושוויץ ומצא מחסה בבונקר באזור ברטיסלבה, וצורף ל"רכבת קסטנר". זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
דבורה זילבר פליישר
דבורה זילבר פליישר נולדה בפולין בשנת 1893. לפני המלחמה הייתה מורה לפסנתר. לאחר נישואיה עברה עם משפחתה לעיר שצ'בז'שין. עם פלישת הגרמנים לברית המועצות נמלטה ליערות. כל בני משפחתה נרצחו בידי הנאצים. כאשר החלו הגרמנים להפציץ את יערות הפרטיזנים, מצאה מחסה אצל בנות אצולה פולניות שאותן לימדה נגינה על פסנתר לפני המלחמה. דבורה שרדה את השואה הודות לאצילה פולנייה שהסתירה אותה וסייעה לה. היא סיפקה לה מקלט ומזון עד סוף המלחמה, וזילבר עבדה בפנסיון שלה. לאחר סיום המלחמה החלה לשוטט ברחבי פולין ולחפש את בני משפחתה. בהבינה כי היא היחידה שנותרה בחיים, איבדה את הרצון לחיות. תחושת הבדידות והאובדן הנורא כמעט הכריעו אותה. היא החליטה להתיישב בלודז‘, ושם פגשה שליח מקיבוץ יגור, לייבל גולדברג. גולדברג הציע לה לסייע לו בהשבת ילדים יהודים שהוסתרו אצל פולנים, והיא נענתה למרות הסכנה שבדבר. היא התרכזה בחיפוש ילדים יהודים באזור לובלין. מפי האיכרים שמעה כי ילדה יהודייה בשם קרישיה מוסתרת במנזר ליד טורקוביצה. היא מיהרה למקום, נכנסה ללשכתה של אם המנזר וסיפרה לה את מטרת הביקור. תחילה הכחישה אם המנזר את דבר הימצאם של ילדים יהודים במקום, אבל הכניסה לחדר את קרישה, ילדה בת שמונה. זילבר חיבקה את הילדה, והילדה נענתה לחיבוק, ואז קראה לה זילבר בשמה היהודי "פייגלה". הילדה הסכימה לנסוע עימה. דבורה הייתה הראשונה שגויסה לתפקיד של פדיון ילדים שהוסתרו במהלך השואה. לרוב הוטל עליה לטפל במקרים הקשים, שהיו כרוכים בנסיעות למקומות מרוחקים. שרדה ועד צאתה מפולין בדרכה לארץ בנובמבר 1946 פדתה 24 ילדים.
מרדכי פליישר
מרדכי פליישר נולד בהונגריה בשנת 1926. בשנת 1936, בגיל 10 הצטרף לתנועת השומר הצעיר. בשנת 1942 עבר את הגבול להונגריה, נתפס והוחזר לסלובקיה. בדצמבר אותה שנה ניסה שוב להגיע להונגריה, אך נתפס שוב ונכלא. שוחרר באביב 1943 והיה פעיל בתנועה שפעלה במחתרת. יום לאחר פלישת הצבא הגרמני להונגריה במרץ 1944, הוטל עליו להציל את תכולת הקן של תנועתו בשדרות יוזף בבודפשט. נתפס ונשלח למחנות מעצר ולמחנות עבודה. באוקטובר 1944 ברח ממחנה העבודה. פגש את משה אלפן שצירף אותו לפעולות המחתרת. בין תפקידיו ליווי עגלות אספקה לגטו, לבתי הילדים ולמקומות נוספים בהם שהו יהודים. אחרי השחרור שימש כמתורגמן בשפה הרוסית ומדריך של קבוצות ילדים ונוער. נטל חלק בשיקום תנועת השומר הצעיר. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1946 באנייה "מקס נורדאו". האנייה נתפסה על ידי הבריטים ונוסעיה נכלאו בעתלית. לאחר השחרור, היה ממייסדי קיבוץ יסעור. בסתיו 1947 התנדב לחי"ש (חיל השדה של ארגון ההגנה), עסק בליווי שיירות ונפצע. אחרי החלמתו המשיך בשירותו הצבאי והשתתף בפעולות צבאיות רבות. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
משה שמעון פסח
משה שמעון פסח נולד ביוון בשנת 1869. עמד מאחורי הצלתם של רוב יהודי העיר וולוס מציפורני הנאצים. בשנת 1892 מונה לרבה הראשי של וולוס. הוא שימש בעיר גם מורה לעברית, שוחט ומוהל וגם פתח בה בית ספר לילדי הקהילה היהודית. נשא לאישה את שרה בורלא ונולדו להם שבעה ילדים. במרץ 1943 החלו הגרמנים לשלוח את יהודי סלוניקי לאושוויץ. אלה שהצליחו להימלט מהמשלוחים הגיעו לוולוס, וקהילת יהודי וולוס גדלה ל-882 נפשות. בראש השנה 1944 זומן הרב שמעון פסח לפגישה עם המפקד הגרמני, והוא ציווה עליו להכין עבורו את רשימת שמותיהם של כל יהודי העיר. הרב הודיע למפקד הגרמני שהרשימה תוגש לו בתוך שלושה ימים, ואת הזמן הזה ניצל להתייעצות עם ידידו הבישוף יואכים אלקסיפולוס. הבישוף יעץ לרב להימלט מוולוס בהקדם האפשרי עם קהילתו. הרב בן ה-74 נמלט להרים, ובעקבותיו נמלטו רכובים על חמורים 746 מיהודי וולוס. הבריחה נעשתה בעזרת הבישוף, כמרים, ראש עיריית וולוס והצלב האדום. היהודים הנמלטים הוסתרו אצל תושבי הכפרים שמסביב לוולוס. כך הביא הרב שמעון פסח להצלתם של 746 מתוך 882 היהודים שחיו שם, הישג נדיר במדינה שבה נרצחו כ-85% מכלל יהודיה. שאר חברי הקהילה נתפסו ונעצרו. במרץ 1944 שולחו יחד עם יהודי לאריסה אל מותם במחנות ההשמדה טרבלינקה ואושוויץ. לאחר הבריחה הגדולה הצטרפו הרב ורבים מהנמלטים היהודים למחתרת היוונית, ועשו פעולות חבלה. הרב אף הקים יחידת פרטיזנים וסייע לחיילים ולקצינים מבעלות הברית לחמוק מהשבי ולחצות את גבול יוון. באותן שנים נרצחו בתו ושניים מבניו של הרב. רעייתו שרה נפטרה מצער. בשלהי 1945, לאחר שהגרמנים עזבו את יוון, חזר הרב להנהיג את קהילת יהודי וולוס. שנה לאחר מכן מונה לרב הראשי של יהודי יוון. בשנת 1952 קיבל את צלב הזהב, מפאול מלך יוון. קיבל אות הוקרה ממפקד כוחות הברית בים התיכון. זכה באות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
אלכסנדר פצ'רסקי
אלכסנדר פצ'רסקי נולד באוקראינה בשנת 1909. בצבא האדום שירת בדרגת קצין, ועם התקפת הגרמנים על ברית המועצות גויס ונשלח לחזית. בשנת 1941 הועלה לדרגת סגן. נפל בשבי הגרמנים בחזית ויאזמה, חלה בטיפוס אך הצליח להסתיר את מחלתו ולהתייצב למפקדים, אחרת היו הגרמנים יורים בו. במאי 1942 ברח עם ארבעה שבויים, וכולם נתפסו. למזלם לא הוצאו להורג לפי נוהלי הגרמנים, אלא נשלחו למחנה עונשין בבוריסוב. שם הפשיטו את בגדיהם וגילו שפרצ'קי יהודי. הוא נשלח למחנה אס-אס במינסק, שבו הוחזקו כ-100 שבויי מלחמה יהודים מהצבא האדום ועוד כמה מאות יהודים מגטו מינסק, ושם שהה יותר משנה. בעת חיסול גטו מינסק ב-1943 נשלח עם עוד כ-2,000 יהודים למחנה ההשמדה סוביבור. בהגיעם למחנה נבחר עם עוד 80 שבויי מלחמה יהודים לעסוק בעבודות בנייה. השאר נשלחו לתאי הגזים ונרצחו. ימים אחדים אחרי בואו לסוביבור התקשרו עמו אנשי מחתרת במחנה, והוא קיבל עליו לפקד על המחתרת ולהנהיג את המרד. בשלושת השבועות ששהה במחנה ארגן מחדש את המחתרת במקום, הפך את שבויי המלחמה לגרעין המרכזי הלוחם שלה והכין את תוכנית המרד. באוקטובר 1943 הנהיג אלכסנדר את המרד במחנה ופיקד עליו. אנשיו הרגו אנשי אס-אס ואפשרו להמונים לברוח מהמחנה. אחרי הבריחה הצליח אלכסנדר עם קבוצת שבויי מלחמה לחצות את הנהר בוגוב. הוא נפגש עם פרטיזנים סובייטים באזור העיר ברסט. לחם בשורות הפרטיזנים. בקיץ 1944 הם חברו לצבא הסובייטי שהגיע לאזור. הוא המשיך להילחם בשורות הצבא הסובייטי, נפצע קשה וארבעה חודשים היה מאושפז בבית חולים. אחרי שהחלים שוחרר מהצבא וחזר לעירו רוסטוב. באביב 1963 היה העד הראשי במשפטים של 11 אוקראינים, שומרים במחנה סוביבור, שנערך בקייב.
דוד פרדמן
דוד פרדמן היה ראש המערך הכספי השני של הוועד להצלת יהודים אשר בנה רשת של מקורות כספיים שאפשרו את פעילותו של הוועד. פרדמן שיחד קצין נאצי כדי לשחרר 18 ילדים ממעצר במכלן. הציע לנציגי הסוכנות יוזמה להצלת יהודים באמצעות סרטיפיקטים מזויפים. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
היינץ פרוסניץ
היינץ פרוסניץ נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1926. נער יהודי שהקים לבדו מפעל ענק למשלוחי מזון וכסף ליהודים הכלואים בגטאות ובמחנות, מתחת לאפם של הנאצים. לפני פרוץ המלחמה הצטרף היינץ לתנועת הנוער מכבי הצעיר. היינץ החל לשלוח לחבריו בגטו המחאות, 20-30 מארקים גרמניים בכל פעם. יותר מזה היה אסור לשלוח. בהמשך, שלח גם מצרכי מזון. מאות קילוגרמים של מצרכי מזון העביר היינץ לגטו לודז׳, עד שפסקו המשלוחים לשם. מתוך 5,002 יהודי פראג שגורשו ללודז׳, נותרו בחיים רק 276. ארבעה מהם היו ממקבלי החבילות מהיינץ, שנשארו בחיים במידה רבה בזכותו. בסוף 1941 החליטו הגרמנים להקים גטו יהודי בעיר המבצר טרזין, שאליו יישלחו יהודי בוהמיה ומורביה וגם יהודים מאוסטריה, הולנד ודנמרק. פרדי הירש, המדריך של 'הבלגה', נשלח לשם ראשון, ובמהלך 1942 נשלחו לשם כל שאר חבריו של היינץ לקבוצה עם משפחותיהם. אביו של היינץ, פריץ, מנהל מחלקת הכספים של הקהילה היהודית בפראג, היה חיוני לגרמנים לצורך ניהול החשבונות של הרכוש היהודי שהוחרם. לכן היינץ ומשפחתו לא נשלחו לגטאות. אך היינץ המשיך לשלוח חבילות לחבריו בכל דרך אפשרית. כך בלי אמצעים כמעט, שלא לדבר על טלפונים, תחת עיני הנץ של הגסטפו הקים רשת שלמה של אספקה בעזרת ידידים לא יהודים או יהודים למחצה, אנשי סוד אריים וסיוע מחו״ל. את המימון מצא מהגורן ומהיקב, משארית קופת הקהילה היהודית, מתורמים שאיתר בשווייץ וממקרובים לא יהודים של אלה שנשלחו למחנות. וגם קצת מהוריו. היינץ נספה באושוויץ באוקטובר 1944, ביום האחרון לפעילות תאי הגזים במחנה ההשמדה.
רחה פריאר
רחה פריאר נולדה בגרמניה בשנת 1892. בשנת 1981 זכתה בפרס ישראל בהיותה היוזמת ומי שהניחה את היסודות הראשונים של מפעל "עליית הנוער" שהביא להצלת שבעת אלפים ילדים ובני נוער בתקופת השואה. הרעיון להעלות לארץ ישראל בני נוער יהודים מגרמניה ולשלבם בקיבוצים התעורר בליבה בשנת 1932, כאשר קיבלה פנייה מקבוצה של נערים יהודים שפוטרו מעבודתם בשל יהדותם וביקשו ממנה סיוע. רחה היטיבה לחזות את גורלם של יהודי גרמניה. היא הבינה שהדבר הנכון יהיה להעלות את בני הנוער היהודים ארצה ולחנכם בקיבוצים. לפיכך החלה לפעול ולגייס כספים למען המטרה. בשנת 1932 העלתה ארצה את הקבוצה הראשונה של 12 בני נוער מברלין, במימון כספים שאספה מכמה קיבוצים בארץ. הקבוצה נקלטה בכפר הנוער בן-שמן. בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 אישר הקונגרס הציוני העולמי את מפעל עליית הנוער שהביא להצלתם של כ-7,000 ילדים ובני נוער בתקופת השואה. משנת 1938 פעלה רחה בשיתוף פעולה עם אישים יהודים נוספים להצלת יהודי אוסטריה. החל ב"ליל הבדולח" עשתה מאמצים לשחרורם של בעלי אזרחות פולנית שנאסרו במחנות הריכוז. בשנת 1939 גנבה ממשרדי "ההתאחדות הארצית של יהודי גרמניה" טופסי בקשה לאישורי הגירה מטעם הגסטפו, העבירה אותם לידי העצירים במחנה זקסנהאוזן, והם השתחררו בזכותם. רחה זומנה להתייצב לפני אדולף אייכמן. אייכמן נטל ממנה את דרכונה, השליכו לרצפה ואסר עליה לצאת מברלין. למרות האיסור רחה ובתה הצליחו להגיע בעזרת מבריחים לזאגרב שביוגוסלביה. באפריל 1941 הגיעה רחה עם בתה דרך טורקיה לארץ ישראל. טרם עלותה ארצה חששה להפקיר בזאגרב 120 נערים, שלהם השיגה 90 סרטיפיקטים. היא נעתרה לבסוף להפצרותיו של יושקו אינדיג (יוסף איתאי), חבר הנהגת השומר הצעיר בזאגרב, שהתחייב לדאוג לילדים ולהביאם בשלום ארצה. זכתה באות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
אביגדור פרידמן
אביגדור ויקי יצחק פרידמן נולד בהונגריה בשנת 1914. חבר תנועת המזרחי. עבר לבודפשט והחל משנת 1944 הקדיש את כל מרצו לפעולות הצלה. ביצע שליחויות לעיר קאשה. מיולי 1944 היה אחד מ-24 הפקידים בבית הזכוכית. חילק תעודות חסות במצעד המוות. אחרי השחרור המשיך בפעילותו הציבורית. שרד ועלה לארץ ישראל. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
דב פרידמן
דב בורקה פרידמן נולד בליטא. היה חבר תנועת בית"ר בווילנה. בימי הכיבוש הגרמני נכלא בגטו וילנה ועמד בראש קבוצת המחתרת "קבוצת המאבק". בראשית 1943 התאחדה קבוצתו עם קבוצת המחתרת "הקבוצה של יחיאל" בראשותו של יחיאל שיינבוים. הגוף המחתרתי החדש שהקימו מנה כ-200 חברים ונקרא "קבוצת המאבק של יחיאל". חבריו ביקשו לצאת ליערות ולהילחם בגרמנים משם. במאי 1943 הצטרפה "קבוצת המאבק של יחיאל" לפ.פ.או. כיחידה עצמאית, ויחיאל שיינבוים היה נציגה במפקדת פ.פ.או. שני הארגונים לא התאחדו, אך שיתפו פעולה. דב שירת מטעם המחתרת במשטרת הגטו היהודית וניצל תפקיד זה לצורך זיוף תעודות ומסמכים עבור חברי המחתרת. ביוני 1943 עמד בראש קבוצה של 10 לוחמים מאנשי "קבוצת המאבק" שיצאה ליערות נאצ'ה להקים בסיס פרטיזני ללוחמים מהגטו. בדרכם ליער עברו הלוחמים ליד מחנה ביאלה ואקה ולקחו עימם שישה מעובדי המחנה. דב נפל בקרב עם פולנים לבנים ביערות רודניקי באוגוסט 1943.