סיפורי מצילים ומצילות - שמות משפחה באות ב' (3)
בדף זה תמצאו את סיפוריהם של מצילים ומצילות — יהודים שהצילו יהודים בתקופת השואה, ששמות משפחתם מתחילים באות ב'.
כל מציל ומצילה שפעלו להצלת יהודים בתקופה האפלה ביותר הם עדות לאומץ, לאחווה ולמוסר יהודי שאין כדוגמתם. הס יפורים מבוססים על עבודת תיעוד ומחקר מקיפה ומרגשת המבוססת על מחקרו רחב ההיקף של משה גרומב, יו"ר ועד הפעולה להכרה ביהודים שהצילו יהודים בשואה.
יוסף בן פורת
יוסף בן פורת נולד בהונגריה בשנת 1923. חבר בתנועת השומר הצעיר. בשנים 1943-1940 הדריך קבוצות ילדים במסגרת תנועתו. גויס לפלוגה לעבודת כפייה והצליח לברוח. הצטרף למחתרת ונשלח לעבוד בבית הילדים ברחוב דוב 90, אשר פעל בחסות הצלב האדום הבינלאומי בבודפשט. אחרי השחרור היה אחראי על קבוצה של כ-200 ילדים בגרמניה, לקראת עלייתם ארצה. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1947. הצטרף לקיבוץ געתון. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
יונה בן צבי
יונה בן צבי (פרידמן יאנוס "יאני") נולד בשנת 1927. היה חבר תנועת דרור הבונים. בשנת 1943 יונה הודיע שבעקבות החוקים האנטי-יהודים של ממשלת הונגריה, הוא מסרב להגדיר את עצמו כהונגרי. כתוצאה מכך, הוא סולק מכל בתי הספר באזור. יונה עבר לבודפשט. לאחר עלייתה לשלטון של מפגלת צלב החץ באוקטובר 1944, יונה הגיע לבית ילדים שהוקם עבור ילדים יהודים שנאספו בעיר. כ-1000 ילדים ומבוגרים מצאו מקלט בבית זה. בבית הילדים יונה היה שומר השער. הוא גם היה מקשר בין דיירי הבית להנהלה. לאחר השחרור בשנת 1945 יונה היה פעיל מאוד בתנועתו. יונה שרד את המלחמה ועלה לארץ ישראל באפריל 1948. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
מרדכי ומרים בן צבי
מרדכי בן צבי נולד בפולין. מרים פלג נולדה בפולין. מרדכי חי בטרנוב בשנות המלחמה. מראהו אפשר לו להתחפש בקלות לפולני, לזכות בתעודה מתאימה ולהלך בתחושת ביטחון יחסית בעיר. איש לא חשד בו שהוא יהודי. כשמרים החליטה להצטרף למחתרת הפולנית בקרקוב, כבר הכירה כמה יהודים שאימצו זהות שאולה וחיו כנוצרים. מרים החליטה גם היא ללכת בדרכם. היא דיברה פולנית ללא שמץ של מבטא או שגיאות מסגירות. שמה הנוצרי היה מרישיה הוכברג מריאנסקה. בזהות מושאלת עקרו מרים ומרדכי לצד הארי של העיר והיו לשליחיה של המחתרת הפולנית לעניינים יהודיים עוד בטרם הוקמה קבוצת "ז‘גוטה". הם הכינו תעודות מזויפות וסיפקו אותן ליהודים שהסתתרו בצד הארי. לצורך זה היה על הזוג לנוע בדרכים, חשופים לביקורות תכופות ומעצרים של הגרמנים. רק התעודות המזויפות שהחזיקו ואופי התנהגותם ודיבורם הציל אותם ממעצר ומגילוי זהותם האמיתית. גניה נוסבאום, ניצולת שואה מספרת: “היא הייתה אישה גבוהה, בלונדינית ונאה... מיום זה ואילך, מדי חודש בחודשו, הייתי מקבלת מידי הגברת מרישיה (מרים פלג) סכום של שבעת אלפים זלוטי. היא לא רצתה לקחת את כתובתנו מטעמי בטיחות... היא סידרה לכולנו מסמכים של פולניות ולילדה הקטנה גם תעודת טבילה.“ בדצמבר 1943 ביקשו חבריו למחתרת של מרדכי שיחצה את הגבול להונגריה, כי היה חשש גדול לגילויו. מרדכי הצליח להגיע לבודפשט. לאחר שהנאצים נכנסו להונגריה במרץ 1944, נאלץ לחזור ולחיות חיי נרדף. לאחר שחרור בודפשט התגייס לצבא האדום והשתתף בכיבוש וינה. מרים המשיכה לפעול בז‘גוטה בקרקוב עד סיום המלחמה, ושם חיכתה לשובו של מרדכי. מרדכי ומרים שרדו ועלו לארץ ישראל. זכו באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
מרתה בן שלמה
מרתה בן שלמה נולדה בשנת 1922. הייתה חברה בתנועת השומר הצעיר. בתחילת שנת 1942 הסתתרה אצל משפחה נוצרית. במאי 1942 עברה בדרך בלתי לגלית להונגריה. קנתה תעודות אריות לצורך חלוקתן ליהודים ובמקביל עבדה בבית חרושת לכובעים. במאי 1944, אחרי כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, נעצרה בעקבות הלשנה. נכלאה בבית המעצר ברחוב מרקו ושוחררה על ידי חברי המחתרת של התנועה. הגיעה לבית הזכוכית, שם הצטיידה בתעודות מזויפות ושכרה דירה, יחד עם חברתו של אחיה, מרק, ברחוב פאולאי אדה. מרק נתפס על ידי אנשי צלב החץ והוצא להורג. מרתה השתחררה בינואר 1945. שרדה ועלתה לארץ ישראל והצטרפה לקיבוץ העוגן.
יעקב בנדיט
יעקב בנדיט נולד ברומניה בשנת 1925. עם גזירת הגירוש לטרנסניסטריה נאלץ להפסיק את לימודיו והוגלה יחד עם בני עיירתו לערבות אוקראינה. שם מתו רוב בני המשפחה. יעקב הצטרף לתנועת "הנוער הציוני" והיה חבר פעיל במחתרת הציוני. הוא ארגן את החברים הצעירים והשתתף בתוכניות הבריחה וההגנה. בתום מלחמת-העולם השנייה חזר לעיירתו שנהרסה ויסד מחדש את קן "הנוער הציוני" במקום, אירגן והדריך את הנוער בקבוצות גדולות ושלח אותם לחוות-הכשרה. בשנת 1946 עלה ארצה באונייה "מכס גורדוי". עם פרוץ מלחמת-העצמאות התגייס ושירת בחטיבת "גולני". השתתף בקרבות בחזית הצפון והיה בין משחררי טבריה. ב-6 במאי 1948 נפל בקרב כיבוש סג'רה הערבית. מפקדו כתב עליו באחד ממכתביו אל בני משפחתו: "אנחנו חבריו, הכרנוהו כאיש העליז במחלקה. הוא היה אהוב על מפקדיו וחבריו לנשק, כי תמיד הכניס עליזות במחנה, במצב-רוחו הטוב והאופטימי".
אברהם בנקיאר
אברהם בנקיאר היה היזם והמפעיל של הרחבת העסקים של אוסקר שינדלר. נתן לאלפי יהודים מזון ותרופות, והקים פעילות נוספת עבור שינדלר (ללא ידיעתו של שינדלר). בזכותה ייצרו רווחים מהשוק השחור שבהם השתמש שינדלר לשחד את השלטונות הנאציים ובכך העסיק והציל 1,000 יהודים. ויקטור דורת'היים, אחד מעובדיו של שינדלר העיד: "שינדלר היה המציל שלנו. אבל במפעל אברהם בנקיאר היה דמות המפתח. בלי בנקיאר לא היה שום שינדלר".
רפי ותמר בנשלום
רפי בנשלום נולד בהונגריה בשנת 1920. בשנת 1931 עבר עם אימו ואחיו לגרמניה ומשם בשנת 1933 המשפחה עברה לברטיסלבה. בגיל 14 הצטרף לקן השומר הצעיר וכעבור שנתיים נשלח מטעם התנועה להקים קן בפראג. גויס לצבא הסלובקי ושירת כצלם. בשנת 1941 ירד למחתרת בעיר טרנצ‘ין. ב-31 בדצמבר 1943 התכנסו להתייעצות בעיירה סלובקית בוגרי השומר הצעיר מפולין, סלובקיה, צ'כיה, הונגריה. הם דנו במצב היהודים והכינו רשימה של העולים ארצה כדי לדווח לראשי התנועה ולבקש עזרה. על רפי בנשלום ומשה אלפן, דוברי הונגרית, הוטלה שליחות לחזק את התנועה המקומית בהונגריה. רפי היה בלונדיני עם עיניים כחולות, בעל חזות ארית, דובר גרמנית רהוטה. בנוסף היה בעל כישרון לניהול משא ומתן וברכישת בעלי ברית. רפי ותמר הגיעו בראשית 1944 לבודפשט. הוטל עליהם לקלוט את חברי התנועה מסלובקיה שהגיעו באופן בלתי לגלי להונגריה, להכין את התנועה המקומית לכיבוש הגרמני, וכשזה יבוא לנסות לעורר את יהדות הונגריה ולפעול להצלתה. במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה, וסכנת ההשמדה הייתה ממשית. ביום פלישת הגרמנים להונגריה קמה מחתרת תנועות הנוער הציוניות והחלה ליזום מבצעי הצלה. לשם כך הוקם בית מלאכה לזיוף תעודות. רפי ייצג את התנועה ואת המחתרת החלוצית במוסדות הציוניים והיהודיים. ניהל משא ומתן עם ראשי הקהילה, עם קסטנר, עם הממשל ההונגרי, עם אנשי צבא ומשטרה, עם קבוצות התנגדות לא יהודיות עם הצלב האדום הבין-לאומי, ואף עם אייכמן ואנשיו, ובכך סיכן את חייו. הנהגת המחתרת בחרה בו לייצג אותה ב״בית הזכוכית״ שהוקם לצורך מתן סרטיפיקטים ליהודים לעלייה לארץ ישראל. במשרדו בבית הזכוכית נוהלה המחתרת להצלת היהודים, המקום היה מוגן כמקום אקסטריטוריאלי, ובכך התאפשרה להם פעילות ללא צורך להיחשף לסכנת חיים מתמדת. זאת בשעה שכל העת הם היו מבוקשים. רפי ותמר, לימים אשתו, עסקו ללא לאות בשחרור חברי מחתרת שנתפסו ונכלאו בבתי הסוהר. בינואר 1945 שוחררה בודפשט, וחברי המחתרת עסקו בארגון שארית הפליטה, שיקום התנועה והעלאת יהודים לארץ. רפי עבר לפראג ושם הקים את המשרד הארץ-ישראלי ששימש "מרכז פעילות לארגון הבריחה" (העלאת שארית הפליטה לארץ ישראל), לפעילות רכש ולהתגייסות לקראת מלחמת העצמאות בישראל. ספרו “נאבקנו למען החיים״ נכתב אחרי שחרור בודפשט, וזהו דוח תיעודי על תקופת המאבק של הרזיסטנס בהונגריה. רפי זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה. תמר קאטו נולדה בהונגריה בשנת 1921. תמר הצטרפה לשומר הצעיר בגיל 17. בשנת 1944 החלה את פעילותה במחתרת ונשלחה להעביר ליהודי בצ'קה כסף ותעודות מזויפות. לאחר פלישת גרמניה להונגריה בשנת 1944 נשלחה לערי השדה כשהיא מתחזה לנוצרייה ועסקה בהעברת מידע בין אנשי התנועה. עסקה בחילוץ אנשים מהגטו ונשלחה לגבול הרומני לסייע בהעברתם של בורחים אל מעבר לאזורים הכבושים. עם תחילת מבצע “הטיול״ (הברחת גבולות) סייעה בהעברת יהודים רבים לרומניה, ומשם הם עשו את דרכם לארץ ישראל. כשחזרה לבודפשט פעלה במחתרת עם רפי, בעלה לעתיד. בדצמבר 1945 הם עברו לפראג, ומשם החל רפי לנהל את המשרד הארצישראלי של תנועת השומר הצעיר. רפי ותמר שרדו ועלו לארץ ישראל בשנת 1947 עם בנם דני. זכתה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
משה בסו
משה בסו נולד ביוון בשנת 1923. בתחילת 1941 ניסה משה להימלט למצרים ועלה על אונייה בשם "הלס" שהופצצה והוטבעה בעודה שוהה בנמל. ניצל בנס. בעקבות הזעזוע העמוק שחווה התגבשה בליבו ההחלטה להילחם בגרמנים. עם פרוץ המלחמה והכיבוש הנאצי התגייס משה למחתרת היוונית. כינויו המחתרתי היה "אספרוס". כחבר פעיל במחתרת נהג לערוך מסיבות על גג ביתו, מסיבות אלו היו בעצם כיסוי למפגשי המחתרת. כחלק מהפעילות המחתרתית הזהיר את יהודי סלוניקי על הגורל הצפוי ליהודים המגורשים, רבים מצאו מסתור בזכות אזהרותיו. בתחילת 1943 הצטרף לגדוד לוחמים פרטיזנים ויצא להרים להילחם נגד הכובשים הנאצים. במהלך היום הם הסתתרו ובלילות הלכו עד שהגיעו לקרפניסי, מקום שבו התרכזו הפרטיזנים. הוא הוצב ביחידה בפיקודו של "דאליאניס". היחידה סבבה בהרים, תנאי המחיה הבסיסיים היו קשיים והם נשענו על סיוע הכפריים והמנזרים. בזכות שליטתו בשפה האיטלקית, פעל לגיוס קצינים שערקו מן הצבא האיטלקי, והצטרף לפעילות קרבית במהלכה התקיפו כלי רכב, רכבות ועמדות של הצבא הגרמני. באחד הלילות יצאה היחידה לתקוף בית סוהר שהקימו הגרמנים ובו נכלאו לוחמי מחתרת. תוך כדי התקיפה נתקל בחייל גרמני ובקרב פנים מול פנים, נפצע קשה. למרות זאת, הפעולה צלחה. כמאה אנשים, חברי המחתרת, שהיו אסורים בידי הגרמנים, שוחררו. עם סיום המלחמה חזר לאתונה, שם התברר לו שאימו נרצחה באושוויץ-בירקנאו במרס 1944. בעקבות הלשנה נעצר ונכלא באשמת השתייכות למחתרת, נשלח בתחילת 1945 לכלא, ומשם הועבר לידי הבריטים, ואלה העבירו אותו למעצר באל-דבא שבמצרים, שם היה עצור ימשה חודשים. בסוף אותה שנה הוחזר כבול באזיקים ליוון. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1946 באוניית המעפילים "הנרייטה סולד". האונייה נתפסה בידי הבריטים ונוסעיה הובלו לקפריסין. לאחר כמה חודשים שוחררו ועלו לארץ ישראל.
יהודה בסניצקי
יהודה בסניצקי נולד בגרמניה בשנת 1924. בשנת 1938 נאלצה משפחתו לעבור למנהיים, שם עבד אביו כרופא בבית החולים היהודי. יהודה למד בתיכון על ליל הבדולח ולאחר מכן התחיל לעבוד כשוליה אצל גנן בית הקברות, בבית החולים ובבית האבות של הקהילה. בשנת 1940 גורשה המשפחה לצרפת. עד לשנת 1941 שהה במחנה בגירס, ובהמשך במחנה בריבסלט. בשני המחנות עבד האב כרופא, ויהודה שימש לו מתורגמן לצרפתית. באותה תקופה הכיר פעילים של ארגוני סיוע ליהודים- אוז"ה והצופים היהודים של צרפת. ביוני 1942 ביקש ארגון הצופים העבריים של ליון מיהודה לארגן מחנה קיץ לילדים בני 12-10 כדי למלט אותם מהעיר. הכומר טרוקום המליץ להקים את המחנה בלה-ריו, והמחנה הוקם שם עד אמצע אוגוסט 1942. בדיעבד התברר לו שהצופים הקימו ארגון מחתרתי להצלת יהודים בדרכים מגוונות, והוא היה חלק ממנו. באוגוסט 1942 גילתה המחתרת המקומית שיהודה מבוקש ומילטה אותו לשווייץ. נעצר והוסגר לידי משטרת צרפת. בספטמבר אותה שנה הובא למחנה ריבסלט. בלילה הראשון למעצרו הצליח להימלט וכעבור שישה ימים חזר למחנה שבנה בלה-ריו. בחורף 1942 החלו דיונים על הצורך בהקמת "מקי יהודי" לקראת קרבות השחרור הצפויים. המפקדים הסכימו לתוכנית זו, ויהודה הניח את היסודות לפעילות המקי באזור שמבון-סור-ליניון שבדרום צרפת בשם "קבוצת אנדרה". הנושאים העיקריים היו אימון בנשק ושדאות בסיסית. לרשותם הועמד קצין לשעבר בצבא הספרדי ופליט של מלחמת האזרחים. העברת חומרי לחימה וציודים למקי היו חלק מעיסוקו. עם נחיתת כוחות הברית באוגוסט 1944 אוחדו כל יחידות המקי תחת פיקוד אחד. היחידה של יהודה השתתפה בקרבות נגד הצבא הגרמני. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1948 באונייה "טדי" והתגייס לצבא. במלחמת השחרור לחם בחטיבת העמק.
זהבה בקר
זהבה בקר נולדה בצ'כוסלובקיה בשנת 1921. בגיל 14 הצטרפה לתנועת בית"ר. שהתה זמן מה בעיר מישקולץ בפעילות תנועתית, הגיעה לבודפשט במרץ 1944. הייתה העוזרת הראשית של אנדי פריימן, שהיה מפקד בית"ר וניהל את הפעילות המחתרתית. שימשה מקשרת בין חברי התנועה, סייעה בהקמת בונקרים ורכישת נשק. שרדה ועלתה לארץ ישראל בשנת 1949. זכתה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותה למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
יוסף בר יואל
יוסף בר יואל נולד בהונגריה בשנת 1924. חבר בתנועת הנוער הציוני. במרץ 1944 שהה בעיר דברצן. בתור חניך בבית דפוס עסק בהדפסת תעודות מזויפות וחלוקתן לחברי תנועות הנוער ולפליטים מסלובקיה. באפריל 1944 התגייס לפלוגה לעבודת כפייה. בספטמבר ברח עם 17 מחבריו, חברי תנועות הנוער הציוניות מפלוגת העבודה ששהתה בעיר צגלד. הגיע לבודפשט והצטרף לפעולת המחתרת. היה בבית הזכוכית ומשם יצא לחלק תעודות מזויפות בכל חלקי העיר. נעצר ונלקח לחקירה, אולם הצליח להשתחרר בעזרת "שוצפס" שווייצרי. חזר לבית הזכוכית והמשיך בפעילות במחתרת עד השחרור בינואר 1945. בשנת 1946 יצא בראש קבוצת ילדים דרך בלגיה, קפריסין, לישראל. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1947.שירת בצה"ל. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
דוד בר סלע
דוד בר סלע (ביסליכס פטר) נולד בשנת 1923 בהונגריה. לאחר פלישת הגרמנים להונגריה, דוד גויס לפלוגה לעבודות כפייה ושירת באזור מיסקולק. הוא ערק והגיע לבית הזכוכית בבודפשט, שם היה העוזר של שמחה הונוואלד (מציל יהודי). תפקידו של דוד היה לחלק מסמכי הגנה מהקונסוליה השוויצרית. כשאנשי צלב החץ הגיעו לבית הזכוכית, דוד התחבא באחד החדרים ומשם הצליח להתקשר לסוכנים שוויצרים ולבקש עזרה מהם ומגורמים נוספים. דוד שרד את המלחמה ועלה לארץ ישראל ביוני 1949. דוד כתב יומן המצוי בארכיון מורשת בגבעת חביבה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
משה בר צבי
משה בר צבי נולד ביוגוסלביה בשנת 1905. חבר בתנועת איחוד מפא"י. בזמן המלחמה פעל בהונגריה וכפעיל ציוני ותיק צורף להנהגה היהודית המקומית הצטרף לוועדת העזרה וההצלה ועמד בראש ועדת ההגנה שלה. פעל רבות למען הפליטים היהוד ים שהגיעו להונגריה מפולין וצ'כוסלובקיה. נאסר והועבר למחנה ריכוז. בסוף אפריל 1945, קצין האס אס בכר, מעוזריו הראשיים של אייכמן, שחרר אותו ממחנה מאוטהאוזן. שרד ועלה לארץ ישראל. שירת בצה"ל.
יצחק בראון
יצחק בראון נולד בהונגריה בשנת 1922. חבר בתנועת הנוער הציוני. בין ראשוני התנועה מאזור שופרון. בוגר הכשרות, השתתף במושבת החורף בבאלאטוונבוגלאר. היה פעיל בהפצת תעודות מזויפות. בקיץ 1944 עבר במסגרת ה"טיול" לרומניה. שרד ועלה לארץ ישראל. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
ביאטה ברגר
ביאטה ברגר נולדה בגרמניה בשנת 1886. הייתה המייסדת והמנהלת הראשונה של כפר הילדים והנוער "אהבה" עוד מימיו הראשונים כ"מעון לילדי פליטים יהודים בברלין". בגיל 17, לאחר שהתייתמה משני הוריה, למדה סיעוד. שירתה כאחות במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1922 הוצע לה לנהל את "המעון לילדי פליטים יהודים בברלין". המעון עם בית הספר לנערות ששכן באותו מבנה נוסד בידי נשים ציוניות כ"מטבח זול לילדים יהודים", והפך למעון לילדי פליטים יהודים לאחר שיהודים רבים הגיעו לברלין ממזרח אירופה בעקבות הפוגרומים. בתפקידה כאחות ראשית וכמנהלת המוסד שינתה את שמו של המעון ל"אהבה" והפכה אותו לביתם של כ-120 ילדים מרגע הולדתם ועד גיל 16. בשנת 1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, החליטה להעביר את המוסד לארץ ישראל המנדטורית. היא גייסה תרומות, מכרה את כל רכושה הפרטי לשם בניית המבנה והצליחה להשיג מהקרן הקיימת לישראל 15 דונם בפאתי חיפה (לימים קריית ביאליק) לבניית המעון. בעזרת הנרייטה סולד השיגה רישיונות עלייה לחלק מהילדים. באפריל 1934 הגיעה עם קבוצת הילדים הראשונה למעון זמני בשכונת נווה שאנן בחיפה, שם הצטרפה הני אולמן לסגל המוסד. לאחר הקמת המבנה ליד קריית ביאליק עבר לשם המוסד בניהולה. בשנים הבאות המשיכה במאמצים להשיג רישיונות עלייה ולהביא ארצה עוד ילדים מחניכי "אהבה" בברלין וכן ילדים ובני נוער יהודים מרחבי אירופה. כמות הסרטיפיקטים שהוקצו לה לא הספיקה להביא את כל ילדי "אהבה" מגרמניה לארץ, ואלו שלא הצליחו לעלות נשלחו להשמדה על ידי הנאצים. הצליחה להעלות לארץ ישראל כ-300 ילדים מארצות אירופה ובכך הצילה את חייהם. שרדה ועלתה לארץ ישראל. נינתו של אחיה, אילת ברגר, הוציאה בשנת 2007 את הסרט "בית אהבה", המגולל את סיפורו של בית הילדים. עיבוד של הסרט תורגם לגרמנית וראה אור כספר. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה
אבא ברדיצ'ב
אבא ברדיצ'ב נולד ברומניה בשנת 1920. כנער הצטרף לתנועת הנוער הציוני ברומניה. עלה לישראל באוניית המעפילים "דריאן 2" שטולטלה ארבעה חודשים בים. בהתקרב האונייה לחופי הארץ לכדו אותה הבריטים והמעפילים נכלאו למשך שנה וחצי במחנות "מזרע" שליד עכו ובעתלית. במחנות היה אבא הרוח החיה והמעודדת ונמנה עם יוזמי ארגון חברי הנוער הציוני לגרעין התיישבות עצמאי. בנובמבר 1943 התנדב לצנוח אל מעבר לקווי האויב באירופה. במרץ 1944 יצא יחד עם חנה סנש, ראובן דפני ויונה רוזנפלד-רוזן מבארי שבאיטליה וצנח ביוגוסלביה. המשימה שהוטלה על אבא ברדיצ'ב על ידי המוסדות הלאומיים הייתה לחדור לארץ הולדתו, רומניה, ולסייע ליהודים במאבק על קיומם ולהצלתם. הבריטים הטילו עליו משימות מודיעין וחילוץ צוותי אוויר שנפלו בשבי או צנחו ממטוסיהם שנפגעו בעת הפצצת שדות הנפט ברומניה. בספטמבר 1944 הונחת במטוס אמריקני מסוג "מבצר מעופף" שהביא ציוד צבאי לסלובקיה. בשדה התעופה ליד העיר בנסקה ביסטריצה, מרכז המרד, פגש את הצנחנים חביבה רייק, צבי בן-יעקב, חיים חרמש ורפאל רייס, להם הביא משדרים חלופיים במקום אלה שאבדו. בהמתנה לחציית הגבול פעל אבא יחד עם חבריו בסיוע לפליטים היהודים שהתרכזו בשטח המובלעת ועם המשלחת הבריטית במקום במסגרת "מבצע דואוס" לחילוץ צוותי אוויר. יצא בדרך להונגריה יחד עם קומץ חברי המשלחת הבריטית והאמריקאית. בדרך נתקלה הקבוצה במארב ונמלטה להרים. כעבור חודשיים נלכדה כל הקבוצה. ב-26 בדצמבר 1944 הועבר אבא יחד עם שאר השבויים למחנה מאוטהאוזן. שם נחקרו באכזריות, הוכנסו לחדר תת-קרעי, הופשטו ממדיהם באמתלה של בדיקה רפואית כדי שלא ייחשבו שבויי מלחמה, ונרצחו ב-26 בינואר 1945. בצוואה שהשאיר למשפחתו, כתב: "לכולכם בקשה — אל תבכו. את האומלל מבכים. אני מאושר כי נפל בחלקי להיות בחיר הישוב, להביא את דברו, עידודו ועזרתו לגולה."
נפתלי ברוניצקי
נפתלי בקנרוט ברונצקי נולד בפולין בשנת 1905. למד חקלאות בצרפת כחלק מתוכניתו לעלות לישראל. עם סיום לימודיו חזר לביתו בפולין כדי לסייע למשפחתו בהתמודדות עם המשבר הכלכלי באותה תקופה. בשנים 1941-1939 מינה אותו מושל המחוז הרוסי ניקיטה חרושצ'וב לשמש אגרונום מחוזי. עם כניסת הגרמנים לדרוהוביץ' בקיץ 1941 ותחילת ההשמדה של האוכלוסייה היהודית בעיר ובסביבה, פתח נפתלי בקנרוט ביוזמה שיטתית לארגן ולהעסיק את העובדים היהודים שנדרשו בפקודת הגסטפו. יזם הקמת בתי מלאכה שונים, חוות חקלאיות וחוות רכיבה לגרמנים, כדי לספק תירוץ להעסקת היהודים והצלתם ממוות. בדרך זו הצליח להוציא יהודים מתוך אקציה גדולה בשנת 1942 ולהחזירם לעבודה. בהמשך המלחמה, כשהתברר שאישורי העבודה המיוחלים היו רק הגנה זמנית מפני השמדה, הוא ניצל את האמצעים במקומות העבודה שיזם כדי להכין בונקרים, ואלה שימשו מחבוא ליהודים אשר הצליחו לשרוד עד אז. בשנת 1943, בתחבולה מתוחכמת הכיר בו הגסטפו כארי טהור. למרות הסכנה שנשקפה לו ולבני משפחתו מצד האוכלוסייה המקומית ומצד יהודים שנותרו עדיין בחיים, ואשר הכירו אותו ואת משפחתו כיהודים לכל דבר, הוא המשיך במשחק המוחות בינו לבין הנאצים. מעמדו הארי אפשר לו תנועה חופשית. במסגרת זו יזם וארגן פעולות הצלה ומערכת אספקת מזון לאותם יהודים אשר שרדו במקומות מסתור או בבונקרים שחפרו ביערות באזור. אלפים מיהודי דרוהוביץ' הוצאו להורג במסגרת האקציות ביער ברוניצה הסמוך. לזכר הנספים שינה בקנרוט את שם משפחתו לברוניצקי, על שם יער ההריגה. לאחר המלחמה אמר: "מה שמלווה אותי כל הזמן זה לא היהודים שהצלחתי להציל, אלא זכרם של כל אותם יהודים שקצרה ידי מלהציל". זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
מאשה ברוסקינה
מאשה ברוסקינה נולדה בבלארוס בשנת 1924. בסוף יוני 1941, כאשר הגרמנים כבשו את מינסק, הושמדה משפחתה של מאשה עם שאר יהודי הגטו. מאשה הצליחה לברוח מהגטו אל הצד הארי של העיר, שם הצטרפה בזהות בדויה למחתרת האנטי-נאצית שהתארגנה לאחר הכיבוש. לפי הנחיית מפקד המחתרת התחילה לעבוד כסייעת בבית החולים לשבויי מלחמה סובייטים. במהלך עבודתה הבריחה לבית החולים בגדים אזרחיים ותעודות מזויפות, כדי לאפשר לשבויים שיחלימו לברוח מבית החולים אל היערות ולהצטרף ליחידות הפרטיזנים. באוקטובר 1941 ניסתה קבוצה גדולה של שבויי מלחמה להימלט מבית החולים. הבריחה נכשלה, שבויים רבים נהרגו ואחרים עונו קשות. אחד מהשבויים הסגיר את מאשה. הגסטפו עצר אותה עם שני חברי מחתרת נוספים, והיא הוכתה ועונתה אך רוחה לא נשברה. מהכלא הצליחה להגניב פתק לאימה, ובו כתבה כי הדבר היחיד שמדאיג אותה הוא הצער שהיא גורמת לה. היא ביקשה מאמה להביא לה בגדים נקיים, כיוון שהיא רוצה להיות לבושה בצורה הולמת כאשר יוציאו אותה להורג. באוקטובר 1941 הוצאו להורג בתלייה מאשה ברוסקינה ושני חבריה למחתרת קיריל טרוס וולדימיר שרבצביץ'. הם הובלו בתהלוכה ברחובות מינסק. מאשה, שידיה היו כבולות, נשאה על חזה שלט שבו נכתב בגרמנית וברוסית: "אנחנו פרטיזנים וירינו בכוחות גרמניים". ההוצאה להורג בוצעה בשער מפעל לייצור שמרים בידי חיילים גרמנים ומשתפי פעולה ליטאים. כל מהלך ההוצאה להורג צולם בידי צלם גרמני. במשפטי נירנברג לאחר המלחמה שימשו תמונות אלו כחומר ראיות של התביעה נגד פושעי מלחמה נאצים. תמונת ההוצאה להורג של מאשה ברוסקינה ושני לוחמי המחתרת הופיעה בספרים רבים על מלחמת העולם השנייה שיצאו לאור בברית המועצות. העתק התמונה נמצא גם במוזיאון המלחמה במינסק. בישראל הוצב פסל לזכרה בכפר הירוק. בשנת 2007 נחנך רחוב על שמה בשכונת פסגת זאב בירושלים.
דב ברושי
דב ברושי נולד בהונגריה בשנת 1923. חבר בתנועת הנוער הציוני. בשנת 1943 היה מבין חברי התנועה שעסקו בהכנת מושבת החורף בבלטון-בוגלאר, שם אירחו חברי התנועה את חבריהם הפליטים מפולין. היה שותף במציאת מקומות מחסה ומקלט בבודפשט. במרץ 1944 נסע לערי השדה כדי להזהיר את חברי תנועתו במקום מפני הסכנות שנשקפות ליהודים. היה מראשוני פעילי ה"טיול" – הברחת יהודים לרומניה, יחד עם חברו לתנועה שמעון לוי. ברומניה נשאר תקופה של מספר חודשים, שם טיפל בקליטת חברים אשר ברחו מהונגריה. שרד ועלה לארץ ישראל. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
אליהו ברזילי
אליהו פנחס ברזילאי נולד ביוון בשנת 1891. בשנת 1910 הגיע ללמוד רבנות בארץ ישראל, ולאחר שקיבל את ההסמכה חזר לסלוניקי. בשנים 1934-1932 היה רב בבלגרד ובהמשך חזר לישראל וחי בה עד שנת 1936. בשנת 1936 מונה הרב יהודה ברזילאי לרבה של אתונה, והוא שירת את הקהילה עד 1963. בתקופת הרדיפות בסלוניקי נמלטו לאתונה כ-3,000 יהודים. הפליטים הסלוניקאים ניסו לספר ליהודי אתונה על המתרחש בסלוניקי, אך דבריהם נפלו על אוזניים ערלות – יהודי אתונה הרגישו עצמם כיוונים וחשבו שלא יאונה להם כל רע. בספטמבר 1943 הוזמן הרב ברזילאי, רבה של עדת אתונה, להנהלת הגסטפו, ושם הודיעו לו שיש בדעת הגסטפו לנקוט אמצעים קלים ("אל ליהודים לחשוש מכל רע") ולהפריד את היהודים משאר האוכלוסייה. הרב ברזילאי ויוסף לוינגר (נציג הג'וינט) פנו מייד להגמון היווני דמסקינוס בבקשת עזרה, אף על פי שהיה ידוע שלארכיבישוף אין כוח והשפעה על אנשי הגסטפו. הארכיבישוף הפגישם עם האנגלים, והם הציעו לשניהם להימלט בצוללת אנגלית ששהתה בקרבת מקום. הם סירבו לקבל את הצעת האנגלים והעדיפו להישאר עם קהילתם. הרב ברזילאי הורה מייד ליהודי אתונה לשרוף את כל מסמכי הקהילה ואת תעודותיהם וגם את התעודות של הרבנות, כדי שלא ייפלו חומרים היכולים לגלות מידע על יהודי אתונה שיאפשרו לגרמנים את מעצרם, ובהמשך את שילוחם למחנות ההשמדה. הקריאה המיידית והדחופה ליהודי אתונה להציל את נפשם גרמה לכך שרובם ברחו להרים, או אל הפרטיזנים, או התחבאו בעיר בשמות מזויפים ובתעודות מזויפות. 3,000 מבני קהילת אתונה הצליחו להשיג תעודות מזויפות, לצאת מהעיר ולמצוא מסתור בכפרים מרוחקים כל זאת בעזרת שיתוף פעולה יוצא דופן עם אנגלוס אוורט מפקד משטרת אתונה, שהורה על הנפקת אלפי תעודות זהות חדשות ליהודי העיר בשמות נוצריים וסעיף דת של נוצרים. אליהו זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.