דרכי הצלה - יהודים שהצילו יהודים בשואה
יהודים הצילו יהודים בדרכים מגוונות. דרכי ההצלה המרובות והרב-גוניות הן ההוכחה שיהודים שפעלו למען הצלת אחיהם הוגיעו את מוחם כדי לחפש כל סדק אפשרי לצורך הצלחתה של פעילות ההצלה המתוכננת גם במקרים שסיכויי ההצלחה הראשוניים היו קלושים.
העברת ילדים יהודים אל מחוץ לגבולות גרמניה הנאצית לפני המלחמה
מרגע עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה בשנת 1933 נרדפו יהודי גרמניה בשיטתיות, וזכויותיהם הבסיסיות נלקחו מהם בהדרגה. הקרקע שעליהם הילכו יהודי גרמניה נשמטה מהם. החברה הסובבת התנכרה להם, זנחה אותם ודחקה אותם לשוליים מכל הבחינות. האופק לקיום חיים יהודיים בגרמניה, בייחוד לדור הצעיר, נראה קודר ומאיים. לפיכך כבר משלב מוקדם החלו המוסדות היהודיים, בעיקר הציוניים, להשקיע מאמצים רבים בהוצאת ילדים יהודים מגרמניה ובהעברתם לארץ-ישראל ולכל יעד אפשרי אחר.
בינואר 1933 ייסדה רחה פראייר בברלין את “עליית הנוער”. במסגרת ארגון זה עלו לארץ-ישראל אלפי בני נוער יהודים מגרמניה ואוסטרייה ואחר כך מארצות אחרות שבהן היו בני הנוער היהודים במצוקה. בשנת 1934 הוקם בארה”ב ארגון לעזרה לילדים יהודים מגרמניה, שמטרתו הייתה להעביר ילדים יהודים מגרמניה לארצות הברית. עד 1941 הצליח ארגון זה בשיתוף פעולה עם הג’וינט וארגונים אחרים לשלוח כ-600 ילדים לארה”ב.
ממשלת בריטניה סגרה בהדרגה את שערי ארץ ישראל בפני הגירת יהודים במסגרת מדיניות “הספר הלבן”, אך עקב לחץ מבית ומחוץ אפשרה לכ-10,000 ילדים יהודים להיכנס לתחומיה במסגרת התוכנית קינדרטרנספורט (Kindertransport). משפחות בריטיות רבות קלטו את הילדים היהודים אל בתיהן. מבצע זה החל מיד לאחר ליל הבדולח ונמשך עד פרוץ המלחמה.
מאמצי הארגונים היהודיים להוציא עוד ילדים מתחומי אירופה הכבושה לאחר פרוץ המלחמה כבר צלחו פחות בשל העדר תנאים מתאימים לתוכניות הגירה מסודרות.
סיוע לפליטים היהודים
בתקופה שלפני פרוץ המלחמה וגם במהלכה נדדו יהודים רבים ממדינה למדינה בניסיון למצוא מקום מבטחים. רבים הצליחו לחצות גבולות ולברוח ממדינתם, לרוב בדרכים לא-חוקיות. אזורים רבים באירופה מלאו פליטים יהודים, והם נזקקו לסיוע ולהכוונה. בערים הגדולות ובמקומות אחרים החלו להתארגן יוזמות של ארגונים, של תנועות נוער ואף של יחידים, שניסו לדאוג לאותם פליטים יהודים ולסייע להם בתהליך ההתאקלמות במדינה החדשה שאליה הגיעו. אותם יהודים מסייעים גם דאגו למציאת מקומות מסתור לפליטים, למזון, לבגדים ואף השיגו להם תעודות מזויפות, שיקלו על המשך הבריחה.
תקשורת והעברת אזהרות ליהודים בערי שדה
מאות מצילים, רובם חברי תנועות נוער או ארגונים אחרים, נשלחו לאזורים מרוחקים שבהם היו ריכוזי יהודים גדולים שנועדו לגירוש. הם הזהירו אותם מפני הצפוי להם וציידו אותם בתעודות מזויפות ובכסף כדי לאפשר להם לברוח. ההיענות לאזהרות הייתה לעיתים נמוכה, משום שהיהודים האמינו להבטחות הגרמנים שהם יועברו למחנות עבודה או ליישוב מחדש ויוכלו אחר כך לחזור לבתיהם.
מסמכים מזויפים
המסמכים המזויפים שימשו אלפי יהודים שניסו לנדוד ולמצוא מקום מבטחים. קבוצות ופרטים יהודים הקימו מוקדים לייצור או לגניבה של אלפי תעודות מזויפות. תחום זה כלל גניבת תעודות אריות, זיוף תעודות, ייצור או גניבה של אמצעים וכלים לזיוף תעודות, הסתרת מסמכים, שינוי רשימות קיימות במשרדי האויב, הסתרת מעבדות זיוף, השגת סרטיפיקטים של הצלב האדום, השגת אישורי תנועה, ניהול בתי מלאכה לייצור תעודות, חלוקת מסמכים מזויפים בערי השדה, שימוש בתעודות מזויפות כדי לשחרר אסירים, חלוקת תעודות מזויפות ליהודים הצועדים במצעד המוות וליהודים שהועלו לקרונות הרכבת בדרך למחנות המוות, ועוד.
פעילות בעורף האויב
במהלך המלחמה מצאו עצמם יהודים רבים נעים בנתיבים חשאיים בעורף האויב. היו יהודים שהצליחו להגיע לאזורים האריים בערים ולפעול שם למען אחיהם. במקרים רבים מדובר ביהודים בעלי מראה ארי, יודעי השפה המקומית על בוריה בלי מבטא מחשיד, יהודים שיכלו להתהלך בעיר בחופשיות יחסית בלי לעורר חשדות מצד האוכלוסייה המקומית.
בזכות מראם המתאים ושליטתם המושלמת בשפת המקום הם יכלו להתנהל בחיי היום-יום כמעט בלי הגבלה. מקצתם אף הצליחו להתחזות לנושאי תפקיד במפלגה הנאצית או בארגונים ששיתפו עימם פעולה. אחרים הצליחו להשתלב בתפקידים מגוונים בדרגות הממשל הגבוהות ולעשות פעולות ריגול עבור המחתרות.
יש כאן שני דפוסי פעולה. האחד - יהודים פעלו כחלק מארגון או קבוצה ופעלו בעורף האויב מטעמם. לרוב פעלו הארגונים בשיתוף פעולה עם ארגוני מחתרת לא-יהודיים שפעלו באזור כנגד הגרמנים.
תפקידם של היהודים היה מסוכן מאוד. הם יצרו קשר עם יהודים שהסתתרו בעיר, ארגנו כספים ומזון עבורם כדי לתחזק את אפשרויות המסתור, השיגו מסמכים מזויפים וחילקו לנזקקים, העבירו יהודים ממקום למקום, ארגנו מקומות מגורים ודאגו לצורכיהם של יהודים במנוסה.
בהונגריה - צעירים חברי תנועות הנוער התחזו לחברי מפלגת צלב החץ ופעלו מתוך הארגון כדי להציל יהודים בעזרת גניבת מסמכים, העברת מידע פנימי ואף העברת פליטים יהודים למקום מסתור בעיר.
בפולין פעלו נשים יהודיות כקשריות. בזכות המראה הלא-יהודי שלהן והלשון הפולנית הרהוטה הן הצליחו לפעול במהלך המלחמה בזהות שאולה ולבצע תפקידים נועזים. תפקידן היה מורכב: לקשר בין תאי הארגונים היהודיים בגטאות ומחוץ לגטאות, להבריח נשק לתנועות המחתרת היהודיות, לסייע ליהודים שברחו מהגטאות ונזקקו למקלט, להעביר מידע, ליצור קשר עם הצד הארי, ועוד.
הדפוס השני - יהודים שפעלו כיחידים, התחזו לאָרים ופעלו להצלת יהודים באמצעות אותם מנגנונים עצמם שרדפו וביקשו לחסל אותם. מצילים אלו אימצו זהות ארית לצורך הצלה עצמית, ואחר כך נרתמו להצלת יהודים אחרים. הם פעלו לבדם, על דעת עצמם, בלי עזרה מארגונים מחתרתיים. הם יכלו לבחור ולהציל רק את עצמם, אך בחרו לסכן את חייהם כדי להציל יהודים אחרים.
רבים מהם מצאו את עצמם פועלים קרוב לאויב ומילאו תפקידים של מתורגמנים או עובדי משק בית, שאפשרו להם להתקרב לגרמנים ולהשיג מידע מציל חיים. את המידע העבירו ליהודים המקומיים, לארגוני המחתרת בסביבה וליחידות מודיעין של צבאות בעלות הברית.
מחנות משפחה יהודיים
במהלך המלחמה הצליחו יהודים רבים לברוח מהערים ומהגטאות ולהגיע ליערות. שם הצטרפו רבים ליחידות הפרטיזנים הקיימות או הקימו יחידות חדשות בעצמם. כמה דמויות יוצאות דופן הקימו ביער מחנות משפחה והצליחו להבריח אליהם יהודים מן הגטאות. מחנה משפחות היה מורכב משני אלמנטים: הכוח הלוחם שלחם לחימה פרטיזנית נגד הגרמנים ועימו משתפי הפעולה המקומיים; והכוח הלא-לוחם, רובו נשים, קשישים וילדים יהודים. ייחודם של מחנות המשפחה בכך שיחידת פרטיזנים יהודים סיפחה אליה גורמים יהודיים לא-לוחמים כדי להצילם ממוות בידי הגרמנים ועוזריהם, גוננה עליהם, דאגה לכל מחסורם, אף שבכך הגדילה במידה רבה את הסיכונים והגבילה את חופש התנועה והתמרון של הכוח הלוחם. החלק האזרחי, הלא-לוחם, שרד רק בזכות לחימתם ותמיכתם של הלוחמים. רוב היהודים הלא-לוחמים במחנות המשפחה שרדו את השואה. האבדות בנפש היו מעטות יחסית.
מחנות משפחה הוקמו ביערות במזרח-פולין ובשטחים המערביים של ברית-המועצות, אזורים שבהם שטחי היערות נרחבים. הם היו שונים זה מזה בגודלם - היו מחנות של משפחות אחדות והיה מחנה שהעניק מקלט ליותר מאלף יהודים, המחנה של האחים ביילסקי.
כדי לנהל אורח חיים שגרתי במחנות המשפחה ביער נתחלקו המשימות בין בעלי התפקידים. יהודים נושאי נשק היו ממונים על הגנת המחנה, אחרים היו ממונים על השגת המזון והציוד, אחרים על הבריאות ושאר תחומים חיוניים.
פעולות במחנות הריכוז, במחנות לעבודת כפייה ובמחנות ההשמדה
החיים במחנות התנהלו מתוך מאבק הישרדות תמידי ויום-יומי. היהודים במחנות סבלו מרעב, מחלות, מגפות, משטר נוקשה כלפיהם, עבודות פרך ומתח נפשי מתמיד. למרות התנאים הבלתי-אנושיים והמצוקה הקיצונית היו לא מעט מקרי הצלה של יהודים בידי יהודים, יהודים שסיכנו את חייהם כדי להציל אחרים בלב התופת. רבים מהניסיונות כשלו, אך המקרים הידועים ממחישים את האומץ הכביר שהפגינו יהודים.
רובם פעלו לבדם ועל דעת עצמם. הם ניצלו את יכולותיהם ולעיתים גם את תפקידם במחנה כדי להציל חיים. הם לא השתייכו לארגונים כלשהם, כך שלא היה להם עם מי להתלבט.
הפעולות המסוכנות האלה היו הסתרת יהודים חולים, מתן טיפול רפואי חשאי בלילות, העברת יהודים ממקום עבודה קטלני למקום עבודה קל יותר, השגת מזון, העברת מידע מציל חיים, ועוד. והיו מצילים שלקחו לחסותם קבוצות של ילדים יתומים. הם דאגו לחינוכם, לשמירה על היגיינה, השיגו עבורם מזון נוסף ולעיתים הצליחו לצמצם את משך זמני המפקדים בתנאי מזג אוויר קשים וגם למנוע את שילוח הילדים אל מותם. המצילים ליוו את הילדים לאורך שנים, צעדו איתם יחד אל תאי הגזים, ואם הצליחו להצילם ולהינצל בעצמם, המשיכו ללוותם גם לאחר ששוחררו מהמחנה.
חילוץ מהמחנות
חילוץ אסירים יהודים ממחנות עבודה או ממחנות ריכוז והשמדה בתקופת השואה היה בגדר מבצע נדיר ומורכב. חילוץ כזה דרש מהמצילים תעוזה, אמצעי לחימה, תכנון לוגיסטי, תשתית מחתרתית ושיתוף פעולה מצד גורמי מחתרת אנטי-נאציים. מהלכי החילוץ התמקדו בניסיונות לתכנון ולביצוע מרד במחנות - כפי שהתרחש בסוביבור ואף באושוויץ - בהברחה דרך גדרות המחנה או במבצעי חילוץ אחרים נועזים ומסוכנים.
הניסיונות לא תמיד צלחו בשל חששם של האסירים היהודים מניסיונות בריחה לסביבה זרה, לא מוכרת ולרוב עוינת, או מחשש להיתפס בידי השומרים והזקיפים הגרמנים ולהישלח היישר אל מותם. גם בניסיונות שלא צלחו ניכרת מידת התעוזה והגבורה שגילו המצילים היהודים הנועזים.
פעולות בגיטאות
מצילים יהודים הצליחו לזכות לעיתים בתפקידים בכירים יחסית בקרב המִנהל הגרמני של הגיטאות. כך הצליחו לדלות בעוד מועד מידע על אקציות צפויות ולהעבירו ליהודים בעוד מועד, כדי להזהירם ולאפשר להם להסתתר ולהתחמק. כן עלה בידם לבצע שינויים ברשימות המגורשים, להסתיר יהודים לקראת האקציות, להשיג עוד מנות אוכל. רבים מהמצילים השתייכו לארגוני המחתרת שפעלו בגטאות. לפעמים הם גנבו כלי נשק וסייעו בתכנון ובהובלה של מרד מזוין בגטו.
חילוץ מהגיטאות
מצילים רבים הצליחו להבריח יהודים רבים אל מחוץ לכותלי הגטאות. מקצתם הוברחו בעזרת תעודות מזויפות, אחרים דרך צינורות הביוב, סדקים בחומות או בזמן פעולות התנגדות מזוינת של חברי המחתרת או הפרטיזנים. רבים מהיהודים שהצליחו להשתחרר ברחו ליערות והצטרפו לפרטיזנים או למחנות המשפחה שהתנהלו שם, ואף סייעו למחתרות בתפקיד קשרים או שליחים בצד האָרי של העיר.
טיפול רפואי
יהודים שרכשו ידע וניסיון רפואי ניצלו את ניסיונם כדי להציל את חיי בני עמם - אפילו במחנות ההשמדה. מקצתם הצליחו להגיע לתפקידים בכירים, למשל סייעים רפואיים של רופאים גרמנים נאצים, וכך התאפשר להם לפעול - בסיכון עצמי עצום - להסתיר יהודים חולים, לבצע הפלות ביהודיות הרות, לטפל ביהודים שעברו ניסויים רפואיים, ועוד.
רוב עבודתם נעשתה בלילות, בחשאי, בידיהם החשופות והחלשות מעייפות ועם ציוד דל עד מאוד. המצילים הללו פעלו ביודעין שבמידה וייתפסו, גורלם יהיה מוות מיידי בידי הגרמנים.
מפעלי הזנה והברחת מזון
יהודים שהתגוררו מחוץ לגבולות אירופה הכבושה ובתוכה פעלו למען היהודים הכלואים במחנות ובגטאות. הם פעלו כבודדים או כחלק מארגוני סיוע גדולים ועשו מאמץ נרחב כדי להעביר חבילות מזון למקומות המעצר. מפעלי הזנה שהקימו ארגנו חבילות מזון וביגוד, ואלה נשלחו לגטאות ולמחנות. בעזרת קשרים בצד האָרי של העיר הצליחו להבריח חבילות מזון אל תוך הגטאות ולהביא מזון גם ליהודים במקומות מחבוא בעיר.
בתוך המחנות היו יהודים שניצלו את מעמדים, למשל עובדי מטבח הבריחו מזון לחבריהם בבלוק, רכזי קבוצות ילדים שכנעו את מפקדי המחנה לתת מכסת מזון גדולה יותר לילדים. כל אלה ועוד פעלו כדי שיהודים יצליחו לשרוד עוד יום במחנה ולא ימותו מרעב.
מפעלי עבודה
במהלך המלחמה פעלו גרמנים או יזמים משתפי הפעולה עימם כדי להציל יהודים באמצעות עבודה במפעלים מקומיים. האינטרס של אותם יזמים היה עסקי-כלכלי בתחילה, אך כשהבינו שיש ביכולתם להציל חיים, הם עשו זאת למרות הסיכון הרב. רובם הגדול התחברו ליהודים בעלי כישורים ארגוניים, כלכליים וטכניים, כדי לקדם את יוזמות ההצלה. אותם יהודים ניצלו את מעמדם ואת קרבתם לשלטונות כדי להציל יהודים.
הם הכשירו יהודים לעבודה במפעל, שכנעו את השלטונות שיש צורך בעוד עובדים יהודים, הגדילו רשימות ושמרו על התנהלות תקינה במקום, כדי לשמר את המצב ולהציל עוד חיים.
במקרה שהמפעל היה שייך ליהודי, היה היהודי משכנע את השלטונות לאפשר לו לאייש את מקומות העבודה ביהודים כדי שהעבודה תתקדם ותושלם. בשלב מסוים במלחמה אסרו על היהודים להחזיק בעסקים או לנהל עסקים, ואז מונה מנהל אָרי, ואת היהודי שנושל ממפעלו השאירו אחראי להתנהלות המקום, כך שחלק מהיהודים הצליחו לתפוס עמדה שאפשרה להם להמשיך לסייע ליהודים.
מנהיגים קהילתיים
עשרות מנהיגים מובילי דעה וראשי ארגונים יהודיים שמילאו תפקידי מפתח בקהילה עוד לפני פרוץ המלחמה - מילאו תפקידי מפתח בהצלת יהודים. מדובר במנהיגים שקיבלו עליהם אחריות להציל חיים בדרכים כגון ניצול קשרים, איסוף כספים, שימוש במבנים שבהנהלתם, שיתוף פעולה עם הקהילה המקומית כדי להסתיר יהודים בקרבם, אי-מסירת שמות וכתובות של יהודים לשלטונות, הסתרה בביתם הפרטי ועוד. המנהיגים האלה שילמו על כך לא אחת בחייהם.
מנהיגים רוחניים
מנהיגים רוחניים ודתיים, רובם רבנים, מתוקף תפקידם ואחריותם החליטו לפעול למען הקהילה ולנסות להציל חיים של יהודים אחרים. בפעולותיהם ומתוך מתן דוגמה אישית הצליחו להוביל בבטחה את חברי קהילתם. הם עשו מהלכים כגון ניסיון לנהל משא ומתן עם השלטונות, הפעלת קשרים עם הסביבה, מציאת מקומות מסתור, העברת מידע, הסתרת מידע מפני השלטונות ואף הוצאה פיזית של בני הקהילה אל מחוץ לעיר למקום מבטחים. למרות הסיכון העצמי הרב סירבו מנהיגים אלו לשתף פעולה עם השלטונות ועשו כל מאמץ להציל יהודים בלי התחשבות במחיר האישי שייאלצו לשלם.
במחנות המעצר בצרפת פעלו רבנים בעיקר באזור הדרומי. בראשית הפעילות קיבלו את אישורם של שלטונות וישי. הם הסכימו למינויו של הרב רנה הירשל לרב הראשי של המחנות, כדי שיספק לעצורים שירותי דת. רבני המחנות נקטו גם בפעילות מחתרתית כמו הברחת יהודים ממחנות המעצר וציודם בתעודות מזויפות.
הצלה במשא ומתן עם השלטונות
במקרים נדירים העזו יהודים להגות תוכניות רחבות היקף להצלת יהודים, תוכניות שהצריכו פנייה וניסיון לנהל משא ומתן עם השלטונות. ניסיונות ההצלה האלה דרשו מנהיגות מגובשת, יכולת ארגונית, אסטרטגיה, יכולת השפעה, דרכי גישה לשלטונות וכסף רב.
אותם יהודים שתכננו תוכניות שכאלה קיוו שיצליחו למצוא גורם בשלטון שיוכל לסייע בתהליך ההצלה או לפחות בביטול הגזירות נגד היהודים. היהודים אף הניחו שאם לא יצליחו לפנות אל טוב לבם של הממונים, אולי יצליחו לשחד אותם או לנהל עימם משא ומתן בשיתוף פעולה וגיבוי של ארגונים חיצוניים אחרים, וכך להציל חיים של רבבות יהודים. רוב התוכניות נכשלו, ואי-הצלחתן הוכיח שוב ושוב את ערכם הנמוך של חיי היהודים בתקופת השואה.
המבצעים שכן צלחו דרשו לרוב תקציב אדיר. התקציב גויס מהיהודים הניצולים עצמם או מארגונים חיצוניים.
מנהיגים מקימי ארגוני הצלה
יהודים מצילים הקימו ארגונים ורשתות גדולות, שביצעו פעולות הצלה רבות ורחבות היקף. כך הצליחו להציל אלפי יהודים באירופה הכבושה. אותם מנהיגים, מקימי הארגונים, עמדו בראש ארגוניהם ושימשו דוגמה אישית בניסיונותיהם להציל חיים באמצעות הסתרה באתרים נוצריים, העברת גבולות, משא ומתן עם השלטונות ועוד.
חלק מהמצילים היו שייכים לארגונים שבתוכם נבנו רשתות ההצלה, ואחרים יצרו ארגוני הצלה חדשים ביוזמה אישית, בשיתוף פעולה עם הקהילה המקומית. התקשורת בין הארגונים הייתה מצומצמת או לא הייתה כלל, וזאת כדי לשמור על חשאיות המבצעים.
הסתרה במקומות נוצריים
מצילים רבים פעלו בצמוד ללא-יהודים (ארגונים ובודדים) כדי למצוא מקומות מסתור ליהודים, רובם ילדים. הודות לשיתופי הפעולה האלה הוסתרו יהודים רבים בבתים ובמוסדות נוצריים: מנזרים, בתי מגורים, משפחות מארחות, בתי יתומים ועוד. המצילים נהגו לשמור רשימות שמיות עם פרטי המוסתרים בכמה מקומות כדי לשמור על קשר. לרוב הוכנו שלוש רשימות: האחת עם השמות המקוריים, השנייה עם השמות הבדויים והשלישית עם כתובות מקומות המסתור. כל רשימה נשמרה במקום אחר כדי שבמקרה של מעצר, לא יצליחו הגרמנים לחבר בין הפרטים. המצילים היהודים התאמצו לשמור על קשר עם כל המוסתרים, ביקרו אותם ככל שיכלו, הביאו להם ציוד, אוכל וכסף עבור המסתירים הלא-יהודיים.
הסתרה במקומות יהודיים
מצילים יהודים רבים ארגנו מקומות מסתור עבור יהודים אחרים בביתם או במקום עבודתם. את המקומות בנו וניהלו המצילים עצמם או הארגונים שאותם ייצגו. מקומות המסתור האלה היו בונקרים שנבנו לעיתים מתחת לבתי מצילים, בתי ילדים, ובתי דירות כשהמציל היהודי חי שם בזהות ארית. בונקרים רבים הוקמו בבודפשט ובסביבתה. היו אלה דירות מגורים, כוכים ומרתפים, שהכשירו חברי תנועות הנוער.
הבונקרים שימשו מקומות מחבוא ומחסנים למזון, לציוד ולכלי נשק. היהודים המסתירים דאגו לכל צורכיהם של המוסתרים בכל תקופת ההסתרה. הם דאגו להם למזון ולהלבשה ולעיתים אף העבירו אותם ממקום למקום בעת סכנה לגילוי מקום המסתור.
בתי ילדים
בכמה מקומות באירופה הכבושה הוקמו בתי ילדים למטרת הצלת ילדים יהודים. בבודפשט הוקמו 50 בתי ילדים, רובם אחרי אוקטובר 1944. שם מצאו מקלט ילדים יהודים עזובים, יתומים שהוריהם נרצחו או נשלחו למחנות. היהודים המצילים איתרו דירות ובתים ברחבי העיר, שבהם יכלו לשכן את הילדים שנאספו. האחראים על בתי הילדים היו צעירים, רובם חברי תנועות נוער בשנות העשרים לחייהם, והמטפלים והמטפלות היו צעירים עוד יותר. הטיפול בילדים נמשך גם אחרי המלחמה, ורבים מהם עלו כקבוצה מאורגנת לישראל.
גם בצרפת הקימו רשת של בתי חסות עבור ילדים יהודים. חברי ארגונים יהודיים ונוצריים אספו את הילדים ולקחו אותם למקומות מרוחקים כדי לגונן עליהם מהרדיפות ולאפשר להם שגרת חיים בנסיבות הקשות. בזכות פעילות זו ניצלו אלפי ילדים יהודים ברחבי אירופה.
העברת גבולות
במהלך המלחמה קמו רשתות וארגונים מחתרתיים שהובילו מבצעים גדולים ומורכבים להעברת יהודים למקומות בטוחים. המצילים היהודים הצליחו להעביר אלפי יהודים מעבר לגבולות בכמה מדינות וכך להציל את חייהם. הסיכון היה רב, וכדי שהמבצעים יצליחו נדרשו תכנון מדויק של חודשים, תקשורת מהודקת בין הפעילים, שיתוף פעולה עם לא-יהודים וחלוקת תפקידים ברורה בין המצילים, ריכוז היהודים, הכנת תעודות מזויפות, מציאת נתיבי בריחה, קליטה במדינה החדשה ואף סיוע בהגעה למדינה החדשה.
“הטיול” מפולין להונגריה נמשך מפברואר 1943 עד מרץ 1944, מבצע שניהלו חברי תנועות הנוער הציוניות מבודפשט.
פעולות מחוץ לאירופה הכבושה
יהודים רבים הצליחו לברוח מאירופה הכבושה עוד לפני המלחמה או בתחילתה. רבים הרגישו אחריות רבה כלפי אלה שנותרו מאחור והצליחו להוציא יהודים רבים מתוך אירופה הכבושה ולהביאם למקום בטחה במדינה שבה שהו או במקום אחר. הפעולות האלה כללו דיונים עם שגרירויות וקונסוליות, ארגון ויזות, מקומות עבודה במדינה החדשה ואף מציאת מקומות מגורים.
לעיתים אף חיכו המצילים במעברי גבולות, שיחדו נהגי מוניות שיסיעו את הניצולים או העבירו אותם ממקום למקום בעצמם.
שיתוף פעולה עם ארגונים בין-לאומיים
כ-50 בתי ילדים הוקמו בבודפשט, ובהם מצאו מקלט ילדים יהודים עזובים. הבתים נבנו בחסות ארגון הצלב האדום הבין-לאומי. פרידריך בורן, נציג הצלב האדום הבין-לאומי בהונגריה, העמיד את משרדי ארגונו במרכז בודפשט לרשות מחלקה A בראשות אוטו קומוי, נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה ומציל יהודי בולט. תנועות הנוער הציוניות איתרו דירות ובתים ברחבי העיר, שבהם היה אפשר לשכן את הילדים שנאספו. בתי הילדים האלה נשארו בחסות הצלב האדום הבין-לאומי, מה שאפשר למצילים להגן על הילדים במהלך המלחמה וגם אחריה.
חילוץ מבתי כלא
רבים מקרב הפעילים במחתרות נפלו לידי הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם. גופי המחתרת עשו מאמצים כבירים לשחררם. הפעולות כללו משא ומתן עם הגרמנים ואף מתקפות על מקומות ההסגר עצמם. היו פעולות נועזות שהוכתרו בהצלחה, בכמה מהן היו החברים המצילים לבושים במדי האויב ואף השיגו נשק והשתמשו בו.