סיפורי מצילים ומצילות - שמות משפחה באות ר' (2)
בדף זה תמצאו את סיפוריהם של מצילים ומצילות — יהודים שהצילו יהודים בתקופת השואה, ששמות משפחתם מתחילים באות ר'.
כל מציל ומצילה שפעלו להצלת יהודים בתקופה האפלה ביותר הם עדות לאומץ, לאחווה ולמוסר יהודי שאין כדוגמתם. הסיפורים מבוססים על עבודת תיעוד ומחקר מקיפה ומרגשת המבוססת על מחקרו רחב ההיקף של משה גרומב, יו"ר ועד הפעולה להכרה ביהודים שהצילו יהודים בשואה.
עמיקם רונן
עמיקם רונן נולד בישראל בשנת 1927. חבר תנועת הנוער הציוני. נקלע להונגריה יחד עם אמו, ערב מלחמת העולם השנייה. אביו היה רופא שיניים שעבד באנגולה וחפץ שבנו יזכה לחינוך אירופאי. בארץ חי אצל סבתא וסבא שלו בכפר סבא. עם כניסת הגרמנים להונגריה במרץ 1944, היה תלמיד הכיתה השישית בגימנסיה היהודית, ובין הפעילים של הנוער הציוני שפעלו במחתרת. עסק בעיקר ב"טיול", הברחת יהודים לרומניה. הוא עצמו נתפס ונעצר על ידי הגסטפו ונכלא בבית סוהר בו היו כלואים הצנחנים, חנה סנש, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, שהגיעו מארץ ישראל. ישב בתא אחד עם פרץ גולדשטיין. שוחרר על ידי פעולה נועזת של המחתרת החלוצית. חזר לעבודת המחתרת והיה פעיל בעיקר בשחרור עצורים, חלוקת תעודות מזויפות ובארגון בתי ילדים מטעם הצלב האדום הבינלאומי. שרד וחזר לארץ ישראל.
הלה שיפר רופאייזן
הלה שיפר נולדה בפולין בשנת 1921. הייתה ממייסדי הארגון היהודי הלוחם. כשפרצה המלחמה ניסתה לברוח מזרחה, אך חזרה לקרקוב, ושם המשיכו חברי תנועת עקיבא את פעילותם באופן חשאי. היא העבירה ציוד ומצרכים לקרקוב. מראה החיצוני, שלא היה יהודי במובהק, סייע לה בכך. היא הצטרפה לפלוגה של המחתרת בוורשה, ועם הקמת הגטו בקרקוב יצאה לגטו ורשה מצוידת בתעודה מזויפת. תנאי החיים בגטו היו קשים. 25 חברי תנועה חלקו דירה אחת. היא ניהלה את הבית והייתה אחראית על הטיפול בחולי הטיפוס, ויצרה לשם כך קשר עם גורמים חיצוניים כדי להשיג סיוע רפואי. לאחר מותו של דניאל לוסיק, קיבלה עליה את ההנהגה. שלוש קשריות בעלות חזות ארית הופקדו על הקשר בין מחתרת גטו ורשה ומחתרת גטו קרקוב. נסיעותיה של הלה בין שתי הערים כללו משימות ליווי של צעירים שיצאו ליערות להילחם, העברת כספים ותעודות מזויפות והברחת כלי נשק ותחמושת על גופה. היא נעצרה בינואר 1943 במהלך משימת קישור מחוץ לגטו ורשה, הצליחה להשמיד ראיות ליהדותה ולהיפטר מהכסף שהיה עליה להעביר. היא ברחה מבית המעצר, ובמרדף נפצעה ברגלה והוחזרה לגטו. שבוע לאחר פרוץ מרד גטו ורשה נשלחה לבונקר הפיקוד. במאי 1943 שלח אותה מרדכי אנילביץ לצד הארי במשימת קישור לסגנו יצחק צוקרמן בניסיון להקים קשר עם המחתרות הפולניות להשגת נשק לטובת המרד. ממקום המסתור בצד הארי עברה למקום מחבוא בפרוור של ורשה, נתפסה ונשלחה למחנה ברגן בלזן בגרמניה. אחרי המלחמה שהתה במחנות עקורים בגרמניה, אחר כך הגיעה למחנה פליטים בבלגיה ובו ארגנה קבוצה של צעירים עולים. ספרה האוטוביוגרפי "פרידה ממילא 18: סיפורה של קשרית" ראה אור ב-1990. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
שמואל (אוסוולד) רופאייזן
שמואל (אוסוולד) רופאייזן נולד בפולין בשנת 1922. זהו סיפורו של אדם יחיד, שפעל לבדו כדי להציל יהודים. פעילותו למען הצלת יהודים נעשתה בזהות בדויה, באמצעות תעודה של גרמני, ומתוך מרכז השלטון המקומי. על פעילותו אמר השופט העליון זילברג "...לפנינו אדם אשר בשנים האפלות של השואה באירופה חירף את נפשו פעמים אין ספור בבצעו מעשי הצלה נועזים מתוך גוב האריות ממש". היה חבר בתנועת עקיבא, ועם פרוץ המלחמה ברח לווילנה. בשנת 1941 השיג תעודה ארית מזויפת, ובה שמו אוסוואלד. כך הגיע לעיירה מיר, שם שימש מזכיר אישי ומתורגמן בשורות כוחות המשטרה הגרמנית. המשטרה לא הכירה את זהותו האמיתית כיהודי. תפקיד המזכיר האישי של מפקד המשטרה נתן לו השפעה וקרבה למקבלי ההחלטות ומקור מצוין לידיעות מוסמכות על כוונות הגרמנים בנוגע ליהודי הסביבה. הוא החליט לנצל את מעמדו וביטחונו האישי כדי לסייע ליהודים, והיה עליו להסתיר את עברו, להתנהג כלא יהודי, לדבר גרמנית מדויקת וללא מבטא ולהתנהג בטבעיות. לרופאייזן נודעו מראש כוונות הגרמנים בכל הנוגע לאוכלוסייה היהודית בגטו מיר. בעזרת דב רזניק ושלמה חרחס, ממנהיגי המחתרת בגטו מיר, העביר אזהרות על אקציות ועל פעולות חיסול שביצוען הולך וקרב. לרופאייזן הגיע מידע על חיסול מתוכנן של גטו מיר. הוא אפשר הברחת כלי נשק למחתרת שקמה בגטו ושכנע את אנשי מחתרת שעליהם לארגן בריחה, מפני שללחימה בשטח הגטו לא היה כל סיכוי. כדי להקל על הבריחה הפיץ מידע שקרי לכלל תחנות המשטרה על "פעילות פרטיזנית" מחוץ למיר, וכך הסיט את תשומת הלב של המשטרה מהנעשה בגטו והביא לדילול כוחות המשטרה שהוצבו בסמוך לגטו. ביום המיועד לבריחה, בשיתוף פעולה עם דב רזניק ושלמה חרחס, ממנהיגי המחתרת בגטו מיר, נמלטו מההגטו על פי ההערכה כ-300-180 יהודים, מתוך כ-850 היהודים שנותרו בגטו מיר לאחר האקציות. כ-600-500 מהיהודים שנותרו בגטו נרצחו בעת חיסול הגטו באוגוסט 1943. רופאייזן הצליח לחמוק מכל חשד, ואיש לא האשים אותו שהזהיר את היהודים. ביום אחד הלשינו עליו. רופאייזן נמלט. הוא הסתתר במנזר בקרבת מקום ושם המיר את דתו לנצרות. כשגברו מתקפות הגרמנים, הוא נאלץ לברוח מהמנזר והצטרף ליחידת פרטיזנים ביער נליבוקי. אחרי המלחמה הוא היה לכומר קתולי. שנים לאחר מכן עלה לישראל והצטרף למנזר סטלה מאריס על הר הכרמל. שמואל (אוסוולד) רופאייזן, שלמה חרחס ודב רזניק זכו באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
ג'קו רזון
ג'קו רזון נולד ביוון בשנת 1921. משנת 1935 החל להתאמן באגרוף ב"מכבי", במטרה להשתתף במכבייה. בשנת 1937 זכה באליפות יוון והבלקן במשקל בינוני. כשהגיעו הגרמנים ליוון נתפס ג'קו בגניבת צמיגים מהגרמנים ונכלא בבית הסוהר של הגסטפו. שם עבר חקירות, הוכה ועונה קשות במשך כארבעה חודשים. באפריל 1943, כשבוע לאחר ששוחרר מהכלא הועבר עם יושבי גטו הברון הירש לאושוויץ. לאחר שנודע שם שהוא מתאגרף, הביאו הגרמנים בחור פולני נוצרי מאחד הבלוקים כדי להתחרות בו. ג'קו ניצח אותו, ומאותו יום היה מתאגרף במחנה בכל יום ראשון ומאמן מתאגרפים אחרים. מאחר שהיה אהוב מאוד, אנשים במחנה דאגו שלא יחסר לו אוכל, והוא היה מעביר את האוכל ליהודים אחרים, כי הבין שכך יוכל להציל רבים ממוות ברעב. בהמשך הועבר למחנה בונה-מונוביץ', וגם שם המשיך להתאגרף. כל אנשי הקאפו אהבו אותו ודאגו לו. מנהל המחנה ארגן לו עבודה במטבח, העבודה הטובה ביותר שהיה אפשר לקבל. ג'קו הצליח לגנוב אוכל מהמטבח וגם לרכוש מוצרים מהפולנים ולחלק אותם לחבריו במחנה. באחד הימים נתפס ג'קו עם חבית אוכל שהעביר לקבוצת נשים. הוא הוכה מכות קשות, קצין אס-אס השליך את החבית על ראשו, הוא נפצע קשה ונזרק מהמטבח. ג'קו יצר קשר טוב עם רופא מסלוניקי, ד"ר לאון קואינקה, רופא שהגרמנים העריכו מאוד. הרופא אמר לג'קו שישלח אליו למרפאה כל יהודי שאינו יכול לעבוד, וג'קו שלח אליו. יהודים אלה ניצלו לאחר שהצליחו להתאושש ולהתחזק במרפאה. ממחנה בונה הועבר למחנה דורה-מיטלבאו דרך מחנה גלייביץ. גם שם המשיך להתאגרף, ואת מעט האוכל שקיבל בתמורה היה מעביר ליהודים במחנה. מדורה הועבר ג'קו למחנה ברגן-בלזן ושם השתחרר. ג'קו הכיר את רעייתו בלה במחנה ברגן בלזן, איתה עלה לארץ ישראל בשנת 1946. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
יוסף רייזמן
יוסף רייזמן נולד בהונגריה בשנת 1923. חבר בתנועת דרור הבונים. באפריל 1944 גויס יוסף בעירו, קישווארדה, לפלוגה של עבודת כפייה ונשלח לקאשה. ברח מן השירות בעזרת תעודות מזויפות אותן קיבל מאפרה וציפי אגמון. יוסף הצליח להגיע לבית הזכוכית ברחוב ואדאס בבודפשט ופעל בחזות בדויה כמקשר. הוא נע בעיר רכוב על אופנוע והעביר מזון ותעודות מזויפות לנזקקים. יום אחד, הוא נשלח על ידי שמחה הונוואלד לשחרר 5 חברים שהיו כבר בתוך קרון, מועמדים לגירוש. בתעוזה רבה הצליח לשחררם ולהביאם לבית הזכוכית. הצטרף כמתחזה לשורות היחידה הפשיסטית "גולגולות המתים", ובמסגרתה עסק בהצלת יהודים. כששוחררה העיר, הוא נתפס על ידי חיילים רוסים, לבוש במדי קצין הונגרי. הצליח לברוח והגיע לקישווארדה, בה שלטו כבר הרוסים. יוסף שימש כמקשר בין הרוסים וההונגרים והצליח להביא למאסרם של כמה וכמה פשיסטים. לאחר המלחמה פעל במסגרת "הבריחה" – העלאת שארית הפלטה לישראל. החל משנת 1948 פעל במשרד הארצישראלי בבודפשט. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1949. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
יחיאל רייכמן
יחיאל (הנריק) רייכמן נולד בפולין בשנת 1914. בגיל 17 לאחר פטירת אימו, יצא לעבוד כדי לעזור לפרנס את המשפחה. לאחר פרוץ המלחמה נשלחה המשפחה לגטו ורשה; משם נשלח יחיאל, יחד עם אחותו רבקה, למחנה ההשמדה טרבלינקה. רבקה נלקחה מיד לתאי הגזים אך יחיאל נבחר לעבודה כספר במחנה. תפקידו היה לגזור את שערות הנשים היהודיות טרם שליחתן אל תאי הגזים. באוגוסט 1943, סמוך לסיום תהליך שרפת הגוויות וחיסול המחנה, פרץ מרד של אסירי טרבלינקה. במהלך המרד נשרף רוב המחנה. כ-70 מן הבורחים במהלך המרד שרדו עד סוף המלחמה. במהלך המרד הפיץ יחיאל בקרב אוכלוסיית האסירים היהודים במחנה את דבר המרידה ועודדם לברוח מתחומי המחנה. הוא הצליח לברוח ולצאת משערי המחנה אל היער. יחיאל נע ממקום למקום בחיפוש אחר מחסה עד שהגיע לביתם של זוג איכרים שהסתירו אותו, סיכנו את חייהם למענו. יחיאל שרד את המלחמה והתאחד עם אחיו ב-1946. יחיאל שימש כאחד העדים, במשפטו של ג'ון איוון דמניוק בירושלים בשנת 1987.
עזרא רייכמן
עזרא רייכמן נולד בהונגריה בשנת 1926. אחרי כניסת הגרמנים להונגריה במרץ 1944 ירד למחתרת. עסק בהשגת תעודות אותנטיות במשרדי מרשם התושבים בעיר הבירה והיה שותף בהעברת ציוד לזיוף תעודות ובהסתרתו. בחודש מאי 1944 נסע לוויסטו כדי למסור תעודות נוצריות מזויפות לאחותו של דוד גור-גרוס, מרים (כיום רשף), כדי למלט אותה לבודפשט. ביוני 1944 ברח מהונגריה במסגרת ה"טיול". שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1944. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.
רפאל רייס
רפאל (רפי) רייס נולד בהונגריה בשנת 1914. הצטרף לתנועת מכבי הצעיר והיה מפעילי התנועה הציונית בסלובקיה. ניהל מחנות הכנה של עליית הנוער, היה אחראי על מחנה של בוגרי התנועה. באוקטובר 1939 עלה ארצה באוניית המעפילים "הילדה" שנלכדה והיה עצור חצי שנה במחנה עתלית. הצטרף כחבר הגרעין הסלובקי, להכשרה ב"עיינות", מקום בו שהה כשנה. גרעין זה השלים את קבוצת "חוליות" שהתיישבה בעמק החולה (לימים שדה נחמיה). בדצמבר 1943 הוצע לו לצנוח באירופה הכבושה ולפעול בהונגריה. תפקידיו מטעם הבריטים היו מודיעין ומילוט צוותי אוויר שנפלו בשבי או צנחו ממטוסיהם שנפגעו. אך לנגד עיניו עמדה משימתו מטעם הנהגת היישוב וההגנה – הצלת יהודים וארגונם להגנה עצמית. ב-15 לספטמבר 1944 המריא עם שני צנחנים נוספים, צבי בן יעקב וחיים חרמש, לסלובקיה. לאחר שצנח בשלום במקום היעד הפך למפקדה של קבוצת פרטיזנים יהודים בבוקוביץ. הצנחנים הקימו מחנה בהרים ובו כמה עשרות לוחמים יהודים צעירים וראשי הקהילה. לאחר התקפת פתע נשבה רפי רייס יחד עם חביבה רייק ובן-יעקב. הוא נפצע ובבדיקה רפואית נתגלתה יהדותו. למרות המדים הבריטיים לא זכו הצנחנים ליחס של שבויי מלחמה. ב-20 בנובמבר 1944 נרצחו רפאל רייס וחביבה רייק בידי הנאצים ועוזריהם הסלובקים. ערב מותו הצליח להבריח מכתב לאשתו: "מתנגד אני, לכך שיעשו ממני גיבור לאומי... לא הייתה זאת גבורה כלל... אל תבכו אותי, כי הלכתי בדרכי בעיניים פקוחות. אני בטוח בעצמי ואיני מתחרט על אף צעד אחד מאלה שעשיתי." קיבוצו הוציא חוברת לזכרו ובה דברי חברים על דמותו. בין השאר נכתב שם: "לעיתים רחוקות מאוד מתמזגים באדם אחד תבונה, שכל חריף ואומץ לב אישי עשויים ללא פת... הייתה בו ברפי מסירות, עקשנות, שקדנות, חריצות ושליטה מוחלטת על עצמו ועל רגשותיו." שמו הונצח גם בספרים "אל אחים באש" ו"מגן בסתר".
עמנואל, שרה ומילה רסין
עמנואל רסין נולד ברוסיה בשנת 1910. בגיל 13 חווה שני אירועים שהותירו בו את רישומם: בר המצווה שלו בבית הכנסת הגדול במוסקווה בנוכחות הרב יעקב מזא"ה והלוויית לנין. בן 16 עבר עם משפחתו לפריז. ב-1938 התחתן עם שרה וקסלר, ולשניים נולדו שתי בנות. כשפרצה המלחמה התגייס לצבא הצרפתי. עם הכיבוש הנאצי ירד למחתרת וחי בזהות בדויה. בעיר אנמאס שבדרום צרפת הוא יזם הברחת ילדים יהודים לשוויץ – לעיר ז'נבה הסמוכה. שרה הייתה פעילה ברזיסטנס בשנים 1944-1942. טוני גרין היה המפקד האחראי. אחותו מילה רסין החלה פעילות בסיוע לעצורים במחנה גורס. ב-1942 היא התגייסה לתנועת הנוער הציוני. היא הייתה אחראית על פעילות הקבוצה בסנט ג'רבה-לה-פאייט באזור סאבוא. לאחר כיבוש האזור האיטלקי בידי הגרמנים בספטמבר 1943 קיבלה מילה רסין את תפקיד העברת שיירות ילדים לאנמאס, עיר הגבול עם ג‘נבה כדי להעבירן בחשאי לשווייץ. באוקטובר 1943, כאשר העבירה את אחת משיירות הילדים עם רולנד אפשטיין, עצרו אותם הגרמנים, והם הובאו למלון “פקס״ באנמאס אשר שימש מרכז הגסטפו. ראש העיר ג'ן דפו ניסה לסייע לעצורים והצליח לשחרר חלק מהם. מילה הועברה ברכבת למונטלוק, וחברי רזיסטנס ובהם אחיה עמנואל היו ברכבת כדי לשחררה. סירבה להשתחרר כדי שהגרמנים לא יפגעו בילדים העצורים. ממונטלוק היא הועברה לקמפיין ומשם למחנה הריכוז ראבנסברוק. במחנה סייעה לנשים עצורות. כמה עצורות הועברו למאטהוזן לתיקון מסילת ברזל. ביולי 1945 הפציצו האנגלים את מאוטהאוזן. מילה רסין נהרגה בהפצצה. עד יומו האחרון התייסר עמנואל על שנכשלו מאמציו להציל את אחותו מילה ואת מריאן כהן, אשר עבדו עימו בהברחת ילדים. גם מריאן נתפסה. הוא יזם תוכנית לחלצה, אך גם היא סירבה לנטוש את הילדים והוצאה להורג. אחרי המלחמה זכה לעיטורים מטעם ממשלת צרפת. בתקופת המאבק על הקמת המדינה היו מנהיגי היישוב מתארחים דרך קבע בביתם של עמנואל ושרה בפריז. ב-1951, כאשר החליטה חברת Shell לחסל את עסקיה בארץ, התעוררה מצוקה קשה של דלק במדינה הצעירה, ומשה שרת שכנע את עמנואל לבוא לארץ להקים את חברת "דלק" ולעמוד בראשה. עמנואל מצא מקורות נפט ברוסיה, פרס וונצואלה והיה מעורב בהובלת דלק במכליות לישראל ובהקמת קו צינור הנפט לאילת. בשנת 1959 יזם את הקמת מכון הנפט ובית הספר הגבוה ללימודי הנפט. עמנואל ומילה זכו באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
יוסף רקובר
פרופ' יוסף רקובר נולד בוורשה, למד רפואה בסורבון, פריז. הוא היה מנהל בית החולים לשחפת בעיר נובגורוד בפולין. ביום האקציה בעיר החליטו הוא ואשתו להזריק מורפיום לעצמם ולבנם. הוא עצמו נשאר בחיים,והוצא מתוך ערימת הגופות בקבר האחים שאליו הושלך. הצטרף ליחידת הפרטיזנים היהודים של ד"ר אטלס, לחם בשורותיה וטיפל בפצועים. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1947. היה מנהל מחלקת ריאות ב"הדסה" ירושלים. הוא נפטר בשנת 1986. בהתייחסו לטוהר מצפונו כתב: "עדיף לישון טוב מאשר לאכול טוב".
ויקטור רשף
ויקטור רשף נולד בהונגריה בשנת 1919. היה חבר בתנועת מכבי הצעיר. בשנת 1942 הגיע לבודפשט. במשך שנה עבד כפקיד והיה פעיל בתנועתו. לפי תביעת התנועה עזב את עבודתו וקיבל את תפקיד הגזבר. בתפקיד זה שימש עד כניסת הגרמנים להונגריה, במרץ 1944, ואז החל לעסוק בזיוף תעודות. נחשב לזייפן הראשון בתנועתו. במעבדה שהקים עסק בעיקר בצד הטכני של שכפול התעודות. התמחה באיסוף חומר רלוונטי לצורכי זיוף, כמו רשימת הכנסיות בהונגריה ופנקסי שוטרים עם רשימת הרחובות. נוסף על כך עקב אחר התקנות וההוראות החדשות בעיתונות היומית, כדי שהתעודות המזויפות יתאימו לדרישות המשתנות. דאג להעברת התעודות לנזקקים. שרד ועלה לארץ ישראל. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה.