פאול אפשטיין נולד בגרמניה בשנת 1901. מראשי יהדות גרמניה בימי הרייך השלישי. פאול למד סוציולוגיה באוניברסיטת מנהים ובהיותו בן 26 הפך למרצה בבית הספר הגבוה למסחר.
לאחר עליית היטלר לשלטון נסגר המוסד, ופאול נקרא לברלין להשתלב בפעילות מרוכזת של יהודי גרמניה שנסיבות הזמן חייבו את הרחבתה ואת ארגונה מחדש. תפקידו היה במסגרת הוועדה המרכזית של יהודים גרמנים לסיוע ולשיקום ואיגוד הקהילות בפרוסיה.
כבר ב-1933 הוזמן להיות חבר בהנהלת הנציגות הארצית של יהודי גרמניה והוא פעל בה בעיקר בארגון העבודה הסוציאלית ובתחום המינהל. אחרי ליל הבדולח הוזמן פאול להיות מרצה לסוציולוגיה בבריטניה, אך הוא סירב לעזוב את גרמניה, כל עוד זקוקה שארית יהדותה לשירותו. הוא המשיך בתפקידים גם במסגרת ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה. מסוף 1940, אחרי מאסרו של אוטו הירש, הפך פאול למנהלו של ארגון זה. במסגרתו סייע להגירה היהודית וטיפל מעשית בהסכם ההעברה כדי לסייע לעלייה לארץ ישראל.
בשנות פעילותו נאסר פעמים אחדות בידי הגסטפו. בסוף ינואר 1943, כחצי שנה לפני חיסול ההתאחדות הארצית, גורש עם ליאו בק לטרזינשטט. מיד בבואו לשם מונה לראש מועצת היהודים בגטו, לצידו של יעקב אדלשטין.
בשנת 1944 נאסר פאול, לפי דעה אחת בשל נאום שנשא לפני תושבי הגטו, ולמחרת יום הכיפורים הוצא להורג.