וולטר סוסקינד נולד בגרמניה בשנת 1906. תחת אפם של הנאצים קיים וולטר סוסקינד עם שותפיו להצלה מפעל להברחת ילדים ובוגרים בשיטות מגוונות ויצירתיות. הם הצליחו להציל כ-1,000-600 ילדים וכ-2,000 בוגרים. בשנת 1932 נשא לאישה את יוהנה. ב-1938 היגר להולנד כארץ מקלט לאחר עליית הנאצים לשלטון. הודות לידיעתו את השפה הגרמנית וליכולתו הארגונית מינתה אותו המועצה היהודית לאחד הנציגים בפני הגרמנים ב"תיאטרון ההולנדי". את התיאטרון בליבה של אמסטרדם הפכו הגרמנים לכלא זמני לכ-50,000 יהודים, שהועברו בהדרגה למחנה וסטרבורק ומשם יצאו ברכבות למחנות המוות בפולין. הודות ליצירתיות ולנחישות הדעת וללא ידיעת הגרמנים ניצל וולטר את מעמדו כדי להבריח משם אלפי יהודים לפני גירושם למחנות. הוא שיתף פעולה עם כמה אנשים, בהם פיטר מירבורך שהקים רשת מחתרתית עצמאית והצליח להבריח יהודים רבים מחוץ לעיר, ופליקס הלברשטדט יד ימינו של וולטר. מאחורי גבם של שומרי האס-אס הוציא וולטר רשימה מסולפת של הכלואים, שינה ומחק את שמותיהם של אלה שתכנן להבריח. הוא נהג להשליך את הכרטיסים של אלה שארגן את בריחתם. המיועדים לבריחה הוצאו בדרך כלל מבעד לחלונות התיאטרון או דרך הדלתות האחוריות, בזמן שכמה משומרי האס-אס העלימו עין. בהיותו ממונה על הצד המנהלי של הפעולה, דאג וולטר לכך שהניירת הקשורה לפעולת המשלוחים תהיה מבולבלת ויהיה אפשר לזייף שמות בעיתוי הנכון. הוא פעל לשחרור אנשים שכבר היו בקרונות הרכבת מוכנים לשילוח לווסטרבורק. רעיון זה נולד אחרי שאנשי הרשת שלו גילו כי מפתחות התאים בבית מרחץ באמסטרדם מתאימים לכמה קרונות ברכבת. אנשים אלה הוברחו מהקרונות לאחר שוולטר בדק והיה בטוח ששמותיהם נעלמו מהרשימה הרשמית. פעולה אחרת של וולטר הייתה חלוקת טלאים צהובים מיוחדים שרק הוא ואנשי המועצה היהודית ענדו לאסירים שהיו בחשמליות בדרך לתחנת הרכבת ושכנוע נהג החשמלית לשחררם כי נאסרו בטעות. וולטר ידע שלאחד מקציני האס-אס, שהכיר עוד מימי בית הספר בגרמניה, הייתה חולשה לליקרים מובחרים. הוא נהג לשבת עימו וללגום יחד ג'ין בעת שאחרים הבריחו ילדים ממעון היום שנמצא בדיוק מול התיאטרון. אישיותו התאימה בקלות לחברות מזויפת שכזאת, כי היה אדם חביב שעל פניו חיוך קבוע. מאמץ מרבי הקדיש וולטר להצלת ילדים שהופרדו מהוריהם מייד עם הגיעם לתיאטרון ונלקחו למעון הילדים שמעבר לרחוב. מנהלת המעון היהודי, סייעה במציאת דרכי מילוט לילדים. הילדים הוברחו מהמעון בתוך תרמילים, שקי כביסה, ארגזים, סלים ללחם, שקי יוטה או הוסתרו מתחת למעיל. תינוק אחד הצליח לעבור את הביקורת של האס-אס בקופסת עוגה. לפעמים ניתנו לילדים כדורי הרגעה או כדורי שינה כדי להקטין את הסיכון לתפיסתם. הפעולה אורגנה, תוכננה ובוצעה בתכנון קפדני ומבריק. כל צעד היה מתוכנן ומחושב היטב. ההברחה תוזמנה כך שהיציאה מדלת בית הילדים הוסתרה על ידי הרכבת. המבריחים היו מדווחים שהנוסעים ברכבת ואף הנהגים הבחינו במתרחש, אך העלימו עין ולא הסגירו אותם. בשיטה אחרת הצליח הצוות היהודי לשכנע את הגרמנים שהילדים זקוקים לאוורור, ומשזה אושר, הם הוציאו אותם לטיול מסביב למעון. הילדים היו נספרים ביציאה מהבית, אך הצוות היהודי היה מוסיף ילד אחד או יותר שלא נספרו ומוסר אותם דרך החלון לאנשי המחתרת, כאשר הקבוצה הייתה חולפת על פניו. בכל המקרים היה צורך לתקן את הרישומים הקפדניים וכן לביים עם ההורים מסירה של ילד לקראת הגירוש שלהם מהתיאטרון. בדרך זו הצליחו סוסקינד ושותפיו להצלה להבריח 1,000-600 ילדים מהמעון לידיהם של 4 מחתרות הולנדיות, ואלה העבירו את הילדים למקומות מסתור בערי השדה, שם הוסתרו מהנאצים בחיק משפחות נוצריות עד תום המלחמה. עם שותפיו של וולטר לפעילות זו נמנו: הנרייטה הנריקז פימנטל — מנהלת המעון, בטי אודקרק-חודשמיט, רבקה בועס, סיני קטנברג, אינס כהן, וירי והרי כהן. ביולי 1943 גורשה הנרייטה פימנטל ונרצחה בתאי הגזים באושוויץ. ביוני 1943 במהלך המלחמה, סיני והרי התחתנו. בספטמבר 1943 ברחו והסתתרו בעזרת ניירות מזויפים, שרדו ונשארו בהולנד. אינס כהן שרדה ועלתה לארץ מיד בסיום המלחמה בשנת 1945. בטי אודקרק ירדה למחתרת עם אחותה, שרדה את המלחמה ונשארה בהולנד. כששולחו אחרוני היהודים מאמסטרדם בספטמבר 1943, הופסקו השילוחים מהתיאטרון לווסטרבורק וביטחונו האישי של וולטר לא היה מובטח. וולטר שכנע את מפקד המחנה להרשות לו לחזור לאמסטרדם לסדר את ענייניו. גם מאמסטרדם הרחוקה הצליח וולטר לשחרר אנשים ממחנה וסטרבורק. בספטמבר 1944 נודע לו כי משפחתו עומדת להישלח למחנה הריכוז טרזינשטט, והוא החליט להצטרף אליהם, למרות שיכל להסתתר, וגורש איתם יחד לאושוויץ. אשתו ובתו נרצחו באושוויץ באוקטובר 1944. על פי הערכות וולטר מת בפברואר 1945 בצעדת המוות. על פעילותם בהצלת יהודי הולנד הופק בינואר 2012 הסרט ההולנדי "סוסקינד". וולטר סוסקינד, פליקס הלברשטדט, הנרייטה הנריקז פימנטל, וירי כהן, בטי אודקרק-חודשמיט, רבקה בועס, אינס כהן, סיני קטנברג והרי כהן זכו באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.

אנדרה זולצֶא נולדה בצרפת בשנת 1908. עיירת מגוריה של אנדרה הייתה בשליטה גרמנית, ובתום מלחמת העולם הראשונה עברה לשלטון צרפתי. בשעותיה הפנויות הייתה אנדרה פעילה בארגון הצופים היהודיים E.I.F, שלימים ימלא תפקיד חשוב בהצלת ילדים יהודים בשואה. בנובמבר 1938,למחרת "ליל הבדולח", נודע לאנדרה שמנהל בית היתומים היהודי בפרנקפורט מבקש להעביר את הילדים לצרפת. היא פנתה למשרד הפנים הצרפתי והשיגה את אישורו, ולאחר מכן פנתה אל ארגון העזרה היהודי בשטרסבורג וביקשה שיממן את קליטת הילדים. היא הנהיגה קבוצת פעילים שאספה מבית היתומים 52 ילדים בני 14-11, והם שוכנו במשפחות יהודיות שקיבלו עליהן את אירוחם. כעבור ארבעה חודשים הביאה מהעיר קסרולה עוד קבוצה של ילדים. כל הזמן עמדה בקשר עם הילדים ועם המשפחות המארחות. לאחר פלישת הגרמנים לצרפת במאי 1940 עברו אנדרֶה ובעלה לעיר קלרמון-פראן בדרום צרפת, ושם היא מצאה מגורים לכל הילדים. לאחר כניעת צרפת הצטרפה לארגון אוז“ה ודחפה את הארגון לעסוק בגורל משפחות וילדים נטולי אזרחות צרפתית שנכלאו במחנות מעצר בדרום צרפת. היא החלה לגייס פעילים יהודים בעלי אזרחות והכינה תוכנית לחילוץ ילדים רבים ככל האפשר מהמחנות ולקליטתם בשלב הראשון בבתי ילדים שפתח ארגון אוז“ה. היא פנתה לשלטונות וישי והשיגה אישור לבקשתה להעביר ילדים מהמחנות לבתי הילדים. בפברואר 1941 הועברו 48 ילדים בני 14-4 ממחנה גורס למוסדות ממשלתיים ליתומי מלחמה, ומשם נשלחו למוסדות של אוז“ה. אנדרה סלומון עסקה רבות בשכנוע ההורים שבמחנות להיפרד מילדיהם. אנשי אוז“ה ואנשי ארגון הצופים היהודיים נכנסו למחנות המעצר במסווה של עובדים סוציאליים ופעלו לפי הוראותיה. בה בעת ניסתה אנדרה לארגן פינוי של ילדים לארה“ב. בין קיץ 1941 למאי 1942 הצליחה להוציא 242 ילדים בשלוש הפלגות לארצות הברית, לאחר מאמצים רבים להשיג את אישורי ההגירה. היא עצמה ליוותה כל אחת מההפלגות האלה ודאגה שהילדים ייקלטו בארה“ב. הארגונים היהודיים בצרפת הקימו רשתות מחתרתיות של מילוט והצלה בהיקף ובאינטנסיביות שלא נראו כמותם בארצות אחרות, והמקשרת בין פעולות הרשתות לפעולות הלגליות הייתה אנדרה סלומון. אוז“ה ייסד רשת מחתרתית כדי להבריח את הילדים למדינות ניטרליות, ואנדרה הייתה המתאמת הראשית בין הרשתות שהבריחו ילדים לשווייץ. סך הכול הועברו לשווייץ 1,069 ילדים. רבים מהילדים שניצלו בזכותה, סיפרו שאנדרה הייתה להם אם שנייה. בגיל 62 הגשימה את חלומה ועלתה לישראל. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.