מצילים.ות - ג (1)
ג'אן גרינשטיין
גרינשטיין ג'אן (גרונשטיין יאנו "איקו") נולד בשנת 1924. באפריל 1944, כשיהודי האזור רוכזו בגטו המקומי, ג'אן וחבריו החליטו להקים מקום מסתור בהרים. לאחר שחבריו גויסו לפלוגות לעבודות כפייה, התכנון השתנה ומקום המסתור נבנה במרתף בתוך הגטו, שם יאנקסו פריד (יעקב פארן), אחותו אילונקה ותולי רוזנברג (אנטון רולנד) מצאו מקלט יחד עם ג'אן. לאחר מספר שבועות, החבורה עזבה את המרתף וגילתה שהגטו ננטש. הם נתפסו על ידי חיילים שהעבירו אותם למשטרה המקומית. בנסיעה ברכבת לבודפשט, ג'אן הצליח לקפוץ מחלון אך נתפס שוב והועבר לטולונצאז, שם פגש שלושה מחבריו. ג'אן הצליח לברוח והגיע לבניין הקהילה היהודית ברחוב סיפ מספר 12. כהמשך להמלצתו של אדוניהו ביליצר, ג'אן הציג עצמו כפליט מגרמניה שהצטרף לצבא הגרמני. בזמן שלבש מדי צבא גרמנים, ג'אן יצא למספר משימות להצלת יהודים מהשילוחים למחנות, בעיקר נשים וילדים. ג'אן שרד את המלחמה ועלה לארץ ישראל בעזרת מבצע "עליה ב", ובשנת 1947 הוא הצטרף להגנה. בהמשך שירת חיל הים של הפלמ"ח (פל-ים), וסיים את שירותו כסגן מפקד של נמל יפו.
ז'ורז' גארל
ז'ורז' גארל (גרגורי גורפינקל) נולד בליטא בשנת 1909. בהיותו בן 15 עברה המשפחה לברלין. בשנת 1926 הגיע לפריז. הוא גויס לצבא הצרפתי, שירת כקצין תותחנים, וכמו יהודים אחרים במלחמת העולם השנייה שוחרר מהצבא. בשנת 1941, בעקבות הוצאת שורת חוקים אנטי-יהודיים, הצטרף לארגון אוז"ה, שטיפל בפליטים יהודים חסרי אזרחות ובעיקר בילדים. בה בעת היה חבר המחתרת האנטי-נאצית ואחד מלוחמיה. בעקבות המעצרים ההמוניים בדרום צרפת בקיץ 1942 עבר אוז"ה לפעילות מחתרתית. הרשת המחתרתית החשובה ביותר של אוז"ה להצלת הילדים היהודים בצרפת נקראה רשת "גארל" ובראשה עמד ז'ורז' גארל. בשנת 1942 הוקם בפרוור וֶנִיסֶה הסמוך לליון מחנה מעצר ליהודים חסרי נתינות צרפתית. 1,016 בני אדם, מחציתם ילדים, נכלאו במחנה. גארל הוזמן להצטרף לוועדה שטיפלה ביהודים הכלואים, שהממשלה התכוונה להעביר לידי הגרמנים. ארגון אוז"ה בשילוב עם ארגון הצופים היהודיים וחברי המחתרת הצרפתית באזור ליון הצליחו להוציא ולהציל מהמחנה 471 עצורים ובהם 108 ילדים מתחת לגיל 15. בהוראת הארכיבישוף של ליון הוסתרו הילדים במוסדות הכנסייה. אנשי אוז"ה הקימו מחלקה סודית שתעסוק בהצלת ילדים, וגארל התמנה לעמוד בראשה. הקים רשת של 33 פעילים — יהודים, אנשי המחתרת הצרפתית ופעילים נוספים. הרשת פעלה בדרום צרפת עד קיץ 1943. אנשי הרשת של גארל דאגו למקומות מסתור ולהברחת ילדים יהודים לספרד ולשווייץ. לילדים ניתנו תעודות שהציגו אותם כנוצרים. גארל קיבל סיוע נרחב מידי הארכיבישוף של טולוז, ז'יל ז'ראר סַלְיֵז', שהעמיד לרשות הרשת שלו את כל המוסדות הכנסייתיים שהיו באחריותו. הוא צייד אותם במכתב המלצה שבעזרתו נוצרו בתים בטוחים לא רק במוסדות קתוליים. מוסדות דתיים וחילוניים פתחו את דלתותיהם בפני אנשי הרשת והילדים שהבריחו. באוקטובר 1943 סגרו הגרמנים את בתי הילדים של אוז"ה. מבין 33 הפעילים שפעלו מתחילת המלחמה נותרו בחיים רק 4 בסוף המלחמה.
יוסף גבעון
יוסף גבעון נולד בפולין בשנת 1923. היה אדם בעל יוזמה וחוש ארגון ואחריות חברתית וציבורית, שהתברך בתכונות של מנהיג. היה פעיל בתנועת הנוער והמשיך את פעילותו בגטו לודג' למרות התנאים הקשים. הוא עודד את הנוער בגיטו וסייע בהשגת מזון ותרופות. צבי ברגמן על חברו הטוב יוסף: "יוסף ניחן במנהיגות ועוד בימי נעוריו הוכיח זאת. רק כאשר מתי מעט עזרו רק איש לרעהו וכל אחד הסתגר בדלת אמותיו כדי לנסות ולהציל את נפשו, התייצב יוסף לצידם של נזקקים, מוכן לעזור, מוכן להסתכן למען חבריו. אחרי עבודה קשה בבית חולים ולמרות הרעב והדאגות האישיות, התייצב יוסף בערבים לעבודה תנועתית ציבורית. היה בין מארגני חוגים ללימוד השפה העברית, ידיעת הארץ, יהדות, עזרה ראשונה ועוד. אם היו בינינו חברים שנזקקו לתרופות מיוחדות – יוסף הוא שהשיגן. לנזקקים לפת לחם ומנת סוכר זעירה להצלה ממוות, יוסף הוא שאסף מזונות אלה בין חברים אחרים והביאם לנזקקים. כל זה בתנאי מחתרת, כשכל צעד וכל פעולה הם בחזקת סכנת חיים לו ולמשפחתו האהובה." יוסף עבד בבית החולים בגטו לודג', מה שזימן לו אפשרות לעזור ולסייע לאחרים במזון ותרופות, להסתיר אנשים בחדרי בית החולים ולהבריח אנשים מחוץ לגטו, ובכך הציל את חייהם. כשיחידת גסטפו חיפשה אנשים כדי לשלחם למוות, קבוצה של אנשים רוכזה בבית החולים שבו עבד יוסף. כאשר ראה את האנשים נעולים בתוך חדר בבית החולים, בעזרת איש מהמשטרה היהודית פתח את הדלת הנעולה והעביר אותם לחדר אחר הפונה לחצר. בהמשך הורה להם לקפוץ החוצה והעביר אותם למקום מסתור עד שיחידת הגסטפו עזבה את המקום. לאחר המלחמה עסקו יוסף וחבריו באיסוף ילדים יתומים שהסתובבו עזובים ברחובות. הם דאגו להם עד יציאתם לארץ ישראל. יוסף הוא שהדריך אותם בדרכם לארץ ישראל. הציל יהודים שנמסרו למנזרים ודאג להעלאתם לארץ ישראל. יוסף שרד ועלה יחד עם בני משפחתו לארץ ישראל בשנת 1947. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
יעקב ושרה גוטפריינד
יעקב גוטפריינד נולד בפולין בשנת 1909. בספטמבר 1938, לאחר 14 שנות פעילות במסגרת התנועה הקומוניסטית, נמלט מפולין לבלגיה. פעילות זו מיסדה את השקפת עולמו והביאה אותו להצטרף למלחמה בנאצים. בתחילת 1942, על רקע אירועי המלחמה, הקים את קבוצת הפרטיזנים היהודית הראשונה בבריסל. עד סוף המלחמה פיקד על הפלוגה שפעלה בלב העיר בריסל, בפעולות להצלת יהודים. באותה עת הוביל פעילויות מזוינות נגד האויב הנאצי. המאבק של פלוגת הפרטיזנים היהודים בבריסל התאפיין בהצלת יהודים, במלחמה במלשינים ובמשתפי פעולה. פעילותם הייתה ענפה וכללה פעולות רבות בהן שריפת רשימות של יהודי בריסל במטרה למנוע את שילוחם של יהודי בריסל למחנות השמדה, הצלת יהודים רבים, מציאת מקומות מסתור לילדים וצירוף הבוגרים למחתרת. בנוסף הם חיסלו מלשין אשר הסגיר עשרות יהודים לגסטפו תמורת בצע כסף. חיסולו מנע את המשך הסגרת היהודים בבריסל. בשנת 1943 מונה יעקב למפקד גדוד פרטיזנים אשר פעל בנוסף להצלת יהודים וללוחמה בגרמנים גם באיסוף מודיעין, בהבטחת קיום קשר בין הפעילים במאבק בנאצים, בניהול מעבדה לחומרי נפץ ובאספקתם ללוחמים. באפריל 1943 נפצע יעקב בפעולה שעליה פיקד, נעצר על ידי הגסטפו ואושפז בבית החולים תחת משמר כבד. יומיים לאחר פציעתו נחטף מבית החולים בידי חבריו הפרטיזנים במבצע מורכב ומסובך. עם תום המלחמה נשא יעקב לאישה את שרה פלזנשטיין, חברת מחתרת שהייתה פקודה שלו. היסטוריית המאבק האמיץ של יעקב גוטפריינד וחבריו לנשק בפלוגת הפרטיזנים היהודים בבריסל תועדה בספר העדויות Partisans Armes Juifs. שרד ועלה יחד עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1957 והתיישב בירושלים. יעקב זכה באותות גבורה רבים מממשלת בלגיה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה. שרה פלזנשטיין נולדה בפולין בשנת 1909. בשנת 1939 הגיעה לבלגיה כמהגרת פוליטית. לקראת סוף שנת 1940, עם פרסום חוקים וצווים אנטי-יהודיים, החלה לפעול בתנועה האזרחית של ההתנגדות היהודית. באפריל 1943 לקחה חלק בפעולה שנועדה להציל מבית החולים שמונה יהודים אשר אושפזו תחת שמירה כבדה לאחר בריחתם מהרכבת שהובילה אותם לאושוויץ. שרה ארזה את הנשק שהיה נחוץ לפעולה והעבירה אותו תחת אפם של הגרמנים ללוחמים שפרצו לבית החולים. ביולי 1942 הפיצו השלטונות הגרמניים כרוז המודיע שעל יהודי בלגיה להישלח למזרח ל"עבודה", וכתוצאה מכך הפכו יהודי בלגיה לבלתי חוקיים. בזמן הזה היה חשוב ביותר להסתיר את הילדים היהודים שברור היה שלא יעמדו במסע. שרה החלה לפעול בוועד להצלת הילדים אשר בתקופת המלחמה הציל בבלגיה כ-3,000 ילדים יהודים. פעילות זו חייבה מציאת מגורים במנזרים ואצל משפחות נוצריות, הכנת מסמכים מזויפים, גיוס כספים ומתן פנקסי אוכל למשפחות המסתירות. אולם תפקידה העיקרי והקשה ביותר היה לשכנע את ההורים למסור את ילדיהם ובתאריך מוסכם לאסוף אותם למקום מבטחים. במהלך איסוף הילדים מהוריהם התרחשו מחזות קורעי לב של בכי אימהות וילדיהן, אך לפעילים היה אסור לפעול לפי הרגש. הם היו חייבים לפעול מתוך מודעות למצב המסוכן. ביוני 1943 נעצרה בבריסל על ידי הגסטפו בזמן שקיבלה מחבר בחוליה מסמכים מזויפים כשעמדה להעביר ילדים למחבוא. לאחר שבוע של עינויים וחקירות במרתפי הגסטפו הועברה למחנה מאלין, ולאחר חודש נשלחה בטרנספורט לאושוויץ, שם שהתה 21 חודשים. שרה שוחררה במאי 1945 על אדמת גרמניה לאחר צעדת המוות. שרדה ועלתה יחד עם משפחתה לארץ ישראל בשנת 1957. לבתם מלה קראו שרה ויעקב על שמה של מלה צימנטבאום, מצילת יהודים. שרה זכתה באות גבורה מממשלת בלגיה. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
יעקב גולדברגר
יעקב גולדברגר נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1919. חבר בתנועת השומר הצעיר. בשנת 1938 פעיל בהנהגת תנועתו. בשנת 1939 עבר לבודפשט. בסתיו 1940 גויס לפלוגה של עבודת כפייה. שוחרר בסוף 1943. במרץ 1944, אחר הכיבוש הגרמני נעצר במקום עבודתו ונכלא בבית הסוהר הצבאי בשדרות מרגיט. ביולי אותה שנה שוחרר מבית הסוהר. נמסר לו צו גיוס לפלוגה לעבודת כפייה. חברי תנועתו ציידו אותו בתעודות מזויפות ויחד עם אשתו מרים, הוברח לרומניה. יעקב ומרים הבריחו יח ד אתם שישה ילדים בני 5-6, פליטים מפולין, שלא דיברו את השפה ההונגרית ושני נערים בני 17 מקרפטורוס. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1944. הצטרף לקיבוץ העוגן.
מרים גולדברגר
מרים שר גולדברגר נולדה בהונגריה בשנת 1922. חברה בתנועת השומר הצעיר. בשנת 1939 משפחתה עברה לבודפשט. אחרי כניסת הגרמנים במרץ 1944, נאסר בעלה יעקב, במקום עבודתו. התנועה הצליחה לשחררו מבית הסוהר הצבאי בשדרות מרגיט. לאחר הסתתרות של ימים אחדים, הצליחו היא ובעלה לעבור את הגבול לרומני ה בעזרת תעודות מזויפות, שסופקו להם על ידי חברי תנועתם. הם הבריחו יחד אתם שישה ילדים בני 5-6, פליטים מפולין, ושני נערים בני 17 מקרפטורוס שלא דיברו את השפה ההונגרית, ודאגו להם לאורך כל הדרך לטיפול רפואי, לביגוד ולתזונה עד הגיעם לבוקרשט. שרדה ועלתה לארץ ישראל בשנת 1944. הצטרפה לקיבוץ העוגן.
צבי ונשקה גולדפרב
צבי גולדפרב נולד בפולין בשנת 1921. בספטמבר 1938 נכנסו הגרמנים לוורשה. עם הקבוצות הראשונות שהחלו להתארגן לחציית הגבול לסלובקיה נמנה גם צבי. כמעט שנה שהה בסלובקיה, ובשנת 1942 חצה את הגבול והגיע לבודפשט. היה בקשר עם יואל ברנד וישראל קסטנר. כשהתקרב האיום של כיבוש הונגריה החלו צבי וחבריו לייצר תעודות אריות מזויפות ולבנות בונקרים. הם הפגישו את יהודי הונגריה עם ניצולים שברחו מפולין, ואלה סיפרו שוב ושוב כיצד ברחו מהתופת. הם החלו לרכוש נשק ולאמן אנשים שידריכו את הנוער בשימוש באקדחים. במרץ 1944, בעת פלישת הגרמנים לבודפסט שלחו צבי ואנשיו את שליחי התנועה לערי השדה, במטרה להעביר תעודות מזויפות וכסף. הם הורו ליהודים שם שלא להישמע להוראות, לצאת מהגטו, להסתתר או לברוח לבודפשט. באוקטובר 1944 לאחר עליית מפלגת צלב החץ לשלטון נעצר צבי. בידיו היו נשק תעודות וכסף. בדרך מתוחכמת של שוחד ודיבורים הצליח להשתחרר ולטשטש שוב את עקבותיו ואת עקבות חבריו. אלא שכעבור זמן לא רב שוב נתפס ונעצר. הוא עבר מסכת עינויים קשה במשך כמה ימים, אך הוסיף לטעון שהוא איטלקי ושאין לו קשר למחתרת. הם הכניסו לתאו את חברתו נשקה ועינו אותה בנוכחותו, אך השניים הוסיפו לשתוק. בינתיים התקרב הצבא האדום לעבר בודפשט, וההונגרים החלו להעביר חלק מהאסירים. כשעמד לצאת ראה צבי שמכניסים קבוצת אנשים למשלוח, ובהם אנשי הבונקרים שהכיר. מחשש שיתגלו עוד בונקרים, החליטו להודיע על פינוי הבונקרים ברחבי העיר. סמוך לכניסת הרוסים לבודפשט ובסיוע של חברי המחתרת שפעלו בעיר שוחררו צבי וחבריו. שרד ועלה לארץ ישראל יחד עם משפחתו בשנת 1949. ממקימי קיבוץ פרוד. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה. נשקה סנדל נולדה בהונגריה בשנת 1921. בשנת 1939 שהתה בפלוגות הכשרה כהכנה לעלייה לארץ ישראל. שוטרים הונגרים הפתיעו והובילו אותם לבודפשט. שם נכלאו לארבעה ימים וגורשו בחזרה אל כפריהם. בשנת 1940 שוב עזבה את בית המשפחה והגיעה לבודפשט, שבה התנועה כבר הייתה בלתי לגלית. היא וחבריה גרו בעיר במסגרת קומונה. בשנת 1941 פגשה את הפליטים היהודים שבאו מפולין ומפיהם שמעה על גורל היהודים. היא התמסרה לסייע להם. בשנת 1942 הכירה את צבי, ומאז פעלו יחד. בשנת 1943 שלחה אותה תנועתה לקרפטים כדי להזהיר את היהודים מפני סכנת הפשיזם ולייסד סניפים חדשים של התנועה. לאחר כניסת הגרמנים להונגריה בשנת 1944 הייתה פעילה מרכזית במחתרת ובלטה בתושייתה ובאומץ ליבה. היא עסקה במגוון רחב של פעילויות ושליחויות. באחת הפעולות נתפסה, נחקרה ועונתה, אך לא גילתה את סודותיה. היא נכלאה בבית הכלא המרכזי של הצבא ההונגרי בבודפשט ובבית הסוהר בשופרונקהידה. שוחררה בפעולה נועזת של המחתרת החלוצית. אחרי השחרור, בינואר 1945, עסקה עם צבי בשיקום התנועה ובטיפול בשארית הפליטה ובבתי היתומים. שרדה ועלתה לארץ ישראל בשנת 1949. ממקימי קיבוץ פרוד. זכתה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכתה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
שושנה גולדשטיין
שושנה גולדשטיין נולדה בשנת 1924 בהונגריה. הייתה חברה בתנועת השומר הצעיר. לאחר פלישת הגרמנים להונגריה במרץ 1944, עסקה בהשגת תעודות אותנטיות במשרדים לרישום אוכלוסין בבירת הונגריה. לאחר תפיסת חברה, אברי ליסאואר, ומחשש שזהותה האמיתית תתגלה, נאלצה לברוח ממקום למקוח בעזרת תעודות מזויפות. עזבה את הונגריה בסוף יוני 1944 ברכבת של הועדה לעזרה והצלה. עלתה לארץ ישראל בשנת 1945 והצטרפה לקיבוץ נגבה.
חיים גולן
חיים גולן פטמן נולד בהונגריה בשנת 1926. חבר בתנועת השומר הצעיר. בשנת 1943 עבר לבודפשט, השתלב בפעילות תנועתו. במרץ 1944, עם כניסת הגרמנים להונגריה, ירד למחתרת לפי הוראת התנועה. הצטייד בתעודות נוצריות אותנטיות אותן השיג במשרד למרשם התושבים. לאחר הקמת הגטאות בערי השדה נשלח חיים לדברצן, כשבאמתחתו כסף ותעודות מזויפות עבור חברי התנועה. 5 בנות הצליחו להגיע בזכותו לבודפשט. לבוש מדי "לוונטה" נשלח יחד עם אחיו, ישעיהו, כדי להוציא את הוריו ואת אחיותיו מן הגטו בנ'ירבאטור ולהביאם לבודפשט, אך הם סירבו ובסופו של דבר גורשו לאושוויץ. חיים נועד לעבור את הגבול לרומניה במסגרת ה"טיול". ביוני 1944 יצא מבודפשט ברכבת של הועדה לעזרה והצלה והגיע לשווייץ. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1945. התגייס לצה"ל.
דוד ויאנסה גומז דה מסקיטה
דוד גומז דה מסקיטה נולד בהולנד בשנת 1910. יאנסה גומז דה מסקיטה נולדה בשנת 1911. דוד היה צורף ובעל חנות, שם מכר תכשיטים ושעונים. בתקופת השואה, דוד ואשתו יאנסה שכנעו וסייעו ליהודים להסתתר, חלקם בני משפחה וחברים,ובכך הצילו את חייהם. אחת הנשים היהודיות שהציל דוד היתה בטי ואן אסן-קוק. דוד שכנע אותה להסתתר ובכך הייתה ליחידה מבני משפחתה אשר נשארה בחיים לאחר המלחמה. בינואר 1944 דוד נשלח לאושוויץ, שם נרצח. אשתו של דוד ובתו התינוקת, הנזי, שלא זכתה להכיר את אביה, שרדו את המלחמה. דוד ויאנסה זכו באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
דוד גור
דוד גור נולד בהונגריה בשנת 1926. בשנת 1943 הצטרף לתנועת השומר הצעיר בבודפשט. אחרי הכיבוש הגרמני של הונגריה במרץ 1944 צורף לצוות בית המלאכה לייצור ניירות מזויפים של מחתרת תנועות הנוער הציוניות, ובמרוצת הזמן היה מנהלו. פעילותו הקיפה את כל קשת העשייה של המחתרת. בית המלאכה סיפק את האמצעים לפעולות ההצלה של תנועות הנוער — הנוער הציוני, מכבי הצעיר, דרור הבונים, השומר הצעיר, בני עקיבא. הושיט עזרה גם להתארגנויות לא-יהודיות אנטי-נאציות. הפעילויות העיקריות של המחתרת היו זיוף תעודות ושליחויות לקהילות מנותקות וליחידות עבודות כפייה כדי ליידע על הגירוש המתקרב ולהציע כסף, תעודות וכתובת למי שמוכן להצטרף למחתרת בבודפשט. מעריכים שכ-20,000 איש נמצאו בצד הארי של בודפשט המשוחררת לאחר המלחמה עם תעודה מתוצרת בית המלאכה. בדצמבר 1944 נתפסו בית המלאכה ושלושה מאנשי הצוות בידי קלגסי "צלב החץ". הם נחקרו ועונו. במבצע מהיר ונועז שחררה הנהגת המחתרת את צוות בית המלאכה עם עוד 118 כלואים, אנשי מחתרת ויהודים מבית הסוהר הצבאי המרכזי. בשנים 1949-1945 פעל דוד גור בהנהגת תנועתו בהונגריה ובמוסדות ציוניים. הוא היה מפקד "הבריחה" האחרון וממונה על העלייה הבלתי לגלית מהונגריה של חניכי תנועות הנוער ופעילים ציוניים. שרד ועלה לארץ ישראל. בשנות ה-80 ייסד את העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה. השיג את הכרת ממשלות הונגריה בקיומה ובפעילותה של מחתרת תנועות הנוער הציוניות ומתן אות העוז ל-139 אנשי מחתרת לשעבר או למשפחותיהם. בשנת 2004 ראה אור ספרו "אחים להתנגדות ולהצלה", ובו קורות חיים ותמונות של 403 אנשי מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה. הספר תורגם לאנגלית ולהונגרית. זכה בעיטור העוז מטעם ממשלת הונגריה על פעילותו למען הצלת יהודים בתקופת השואה. זכה באות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
הרטה גורן
הרטה גורן נולדה בשנת 1931 בצ'כוסלובקיה. היתה חברה בתנועת דרור הבונים. בשנת 1942 ברחה עם בני משפחתה לבודפשט והצטרפה לתנועת דרור, שחבריה ציידו אותה ואת משפחתה בתעודות מזויפות וסייעו להם להתקיים בבירת הונגריה. אחרי פלישת הגרמנים להונגריה במרץ 1944, למרות היותה רק בת שלוש עשרה, עסקה בשליחויות שונות מטעם המחתרת החלוצית. נשלחה למקומות מפגש ומסרה תעודות מזויפות וידיעות. ביקרה בבונקרים של התנועה כשהיא נושאת בידה ילקוט של בית ספר. בשלב מאוחר יותר, שהתה בבונקר שבשדרות הונגריה בבודפשט. הבונקר נפל והשוהים בו נפלו בידי הפשיסטים. נכלאה בבית כלא, פעלה כאחות בבית חולים צבאי. שוחררה בידי חברי התנועה. שרדה ועלתה לארץ ישראל.
לייב גילציק
לייב (ליובה) גילציק נולד בבלארוס בשנת 1901. למד בסמינר למורים בוילנה ולימים שימש מנהל בי"ס "תרבות" בעיירה ראקוב שבאזור מינסק. היה ממנהיגי המרד בגטו "נייסבייז"- המרד היהודי הראשון בגטאות שפרץ ב-21 ביולי 1942. בחסות הלהבות של הגטו הבוער ברח עם הניצולים ליערות ראיובקה, שם הצטרף ליחידת הפרטיזנים. נמנה עם המייסדים והמפקדים של יחידת הפרטיזנים על שם ז'וקוב בראשות ליובה גילציק, שלחמה ביערות בלארוס. בקיץ 1942 נמלטו היהודים מגטאות בלארוס המערבית ליערות שמדרום למינסק, והם היוו את הבסיס ליחידת הפרטיזנים בפיקודו של ליובה גילציק. היחידה הייתה מוקד משיכה ליהודים בגטאות האזור והם התקבלו אליה ללא נשק. בהמשך מונה גילציק למפקד מחנה המשפחות והגן בעזרת לוחמיו על היהודים במחנה. לוחמי היחידה שיחררו כ-250 יהודים ממחנה העבודה בסוורז'נה. בחורף 1943 כשהחלו הגרמנים במצוד נרחב אחרי הפרטיזנים, נדדו לוחמי היחידה והמחנה המשפחתי שנספח אליהם לאזורי הביצות של פולסייה. אודות למסירותו הרבה של גילציק ניצלו מספר רב של יהודים, ברובם נשים וגברים מבוגרים שלא יכלו להשתתף באופן ממשי במלחמה נגד הגרמנים ומשתפי הפעולה עימם. לקראת מתקפת השחרור של הצבא האדום הועברה היחידה לאזור בראנוביץ' והשתתפה בלחימה באזור. ביולי 1944, עם השחרור, יצאו מהיער כ-270 יהודים בפיקודו של גילציק. לקראת מתקפת השחרור של הצבא האדום הועברה היחידה לאזור ברנוביץ' והשתתפה בלחימה באזור. ביולי 1944, עם השחרור, יצאו מהיער לחופשי כ־270 לוחמי היחידה.
איתן ולילי גינת
איתן גינת (טוטו ז'יניבסקי) נולד באוסטריה בשנת 1920. בנעוריו היה פעיל בתנועת מכבי הצעיר. בקיץ 1935, עם התגברות הנאציזם באוסטריה, ברח עם משפחתו לבלגיה. למד פיזיקה וכימיה באוניברסיטת בריסל. במקביל המשיך בפעילות פוליטית ציונית. עם פלישת גרמניה לבלגיה ולצרפת במאי 1940 גורש גינת למחנה סן-סיפריאן שבצרפת ליד גבול צרפת ספרד, שם היה כלוא כשנתיים. הוא שוחרר ביולי 1942 וחזר ללימודיו באוניברסיטת מונפלייה. בה בעת הקים את "גדוד מונפלייה" היהודי-ציוני, שנהפך לחלק מתנועת הרזיסטנס היהודית. לאחר שנכבשה צרפת כולה בידי הגרמנים הוחלט כי אזור גרנובל יעבור לידי האיטלקים. טוטו חבר לקבוצת צעירים יהודים שהלכה והתגבשה לכדי תנועה שהקדישה את עצמה למען הצלתם של יהודים מהאויב הנאצי ועמד בראשה. הם היו נפגשים לעיתים קרובות עם הרב הראשי של גרנובל, והקבוצה כונתה בשם "הגדוד של גרנובל". חבריה היו לוחמים. הם רכשו נשק מפליטים שברחו מספרד ועברו אימוני ירי. הפליטים, יוצאי מלחמת האזרחים בספרד, עזרו לחברי הגדוד באימונים וסייעו להם בטקטיקות לחימה. איתן היה אמון גם על פעילות מחתרתית מקיפה, שכללה הנפקת מסמכים מזויפים, מציאת מקומות מסתור, העברת יהודים לשווייץ ולספרד, גיוס כספים מנציגי הג'וינט וארגונים יהודיים אחרים, והברחת נשק. מעבדת הכימיה שלו בגרנובל שימשה מטה לארגון. במעבדה זו זויפו התעודות הרשמיות ששימשו להצלת אלפי יהודים צרפתים. איתן המשיך בפעילות עד שהנאצים נכנסו לאוניברסיטה כדי ללכוד אותו. הוא ואשתו ההרה הצליחו לברוח, ובתם נולדה בעת מנוסתם. הם הגיעו לקוסאד שם הועמדה לרשותו מעבדה, והוא סיים בהצטיינות דוקטורט בכימיה בשנת 1944. עם פלישת הנאצים לנורמנדי אוחדו כל התנועות הציוניות הלוחמות שפעלו באותה תקופה, ואיתן נבחר למזכ"ל התנועה המאוחדת וקיבל את הכינוי "טוטו". בתוקף תפקידו החדש החל להיפגש עם בעלי תפקידים שהיה בידם הכוח לעזור ליהודים. הרב שמואל רנה קפל, ממנהיגי התנועה, תיאר אותו בספרו "מאבק יהודי בצרפת הכבושה": סטודנט לכימיה בעל מוח ער, אופי לוחם ומלא מרץ. ביולי 1945 הוביל איתן מפריז למרסיי שיירה של עולים לארץ ישראל, בהם ילדים יתומים מטולוז וילדים ממחנה בוכנוואלד, והפליג עימם על סיפון אוניית הנוסעים "מטרואה". פעילותו הענפה במדע ובביטחון נמשכה גם עם בואו ארצה. עם גיוסו לצבא שינה את שמו לאיתן גינת ויזם את הבאתם של 26 מקלעים בלגיים כבדים. אלה שימשו את פורצי הדרך לירושלים במלחמת השחרור. השתתף בשיירה של שלושת הג'יפים הראשונים שעברו בדרך בורמה לירושלים המכותרת. בשנים שלאחר מכן שימש מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים ולקח חלק פעיל בפרויקטים מסווגים רבים בתחום הטכנולוגיה בתעשייה הצבאית הכבדה. כמו כן הקים מעבדות טכנולוגיות לכימיקלים ולשמנים. במלחמת העצמאות הסתייע טוטו במעבדה של הקולונול ניקולו לצורך מחקר שעשה עבור צה"ל. כל חייו פעל למען הנצחת מורשתם של פעילי ההתנגדות היהודים בצרפת. כך כתב ד"ר איתן גינת בהקדמה לספרה של ד"ר צילה הרשקו "ההולכים בחושך יראו אור": "כ-230,000 יהודים מתוך כ-320,000 היהודים שהיו בצרפת בראשית המלחמה ניצלו מידי הנאצים ומידי הצרפתים. הצלתם נבעה במידה רבה מהתארגנותה ופעילותה המבורכת של תנועת ההתנגדות היהודית בצרפת." קיבל אותות גבורה ועוז מידי נשיא צרפת שארל דה גול כלוחם וכמדען. זכה באות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה. לילי סיטנר בגרנובל הכיר איתן את אשתו לילי סיטנר, שהייתה קשרית בגדוד. בשנת 1943 נישאו איתן גינת ולילי סיטנר בשמות בדויים. לילי ילידת 1923 התגייסה לרזיסטנס בשנת 1942. פעלה בגרנובל, ליון, אקס לה ביין וניצה. בנובמבר 1942 גייס אותה איתן למחתרת הנוער הציוני. הוא נתן לה משימה ראשונה של איסוף מידע בסנט מרטין ד'אוריאז', לבדוק באיזו מידה יהיו מוכנים לסייע בהצלת יהודים. לילי חזרה עם התשובה שקיימת מוכנות מלאה לשתף פעולה עימם. היא השתתפה בפעילות התעודות המזויפות. לילי זכתה באות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
יוסף גלזמן
יוסף גלזמן נולד בליטא בשנת 1913. בשנת 1937 התמנה לנציב בית"ר בליטא, תפקיד שמילא עד יולי 1940, כאשר פיזרו הסובייטים את כל המפלגות היהודיות. בתקופת השלטון הסובייטי בליטא, מיולי 1940 עד סוף יוני 1941, היה יוסף מראשי מחתרת הרוויזיוניסטים. הוא עסק בניסיונות להקים תאי אצ"ל ובהעלאת חניכיו ארצה במסגרת ההעפלה. בעת כיבוש ליטא בידי הגרמנים היה בוילנה ונשלח לעבודות כפייה בראישה. בתחילת נובמבר 1941 חזר לגטו וילנה וארגן קבוצת מחתרת של חברי בית"ר. כדי להקל על פעילותו המחתרתית הצטרף למשטרה היהודית ובסוף נובמבר 1941 התמנה לסגן מפקד משטרת הגטו. בינואר 1942 יוסף היה בין מקימי ארגון המחתרת "ארגון הפרטיזנים המאוחד" (פ.פ.א.ו) בגטו. הוא התמנה לסגן מפקד הארגון והיה אחראי למחלקת המודיעין, היה פעיל בחיי החינוך והתרבות בגטו ומפקד אחד משני הגדודים של פ.פ.א.ו. מעמדו כסגן מפקד משטרת הגטו סייע רבות לפעילות המחתרת. ביוני 1942 יוסף עזב את המשטרה והתמנה למנהל מחלקת הדיור של הגטו שבמנגנון היודנרט. גם בתפקיד זה המשיך בפעילותו למען המחתרת. הוא ארגן קורס למדריכים צבאיים, הקים מחלקת מודיעין ורכש נשק שאיתו הכשיר את חברי הארגון. בעקבות פעילויות אלה הוא נאסר בסוף אוקטובר 1942 ורק באמצע דצמבר שוחרר מבית הסוהר. בסוף יוני 1943 נאסר שנית ונשלח למחנה העבודה ראישה, כעבור שבועות אחדים הוחזר לגטו. ב-24 ביולי 1943 יצא יוסף מגטו וילנה, עם 21 מאנשיו, ליערות נארוץ' כדי לעסוק בפעילות פרטיזנית. בדרך נתקלו במארב של הגרמנים וכשליש מאנשי הקבוצה נפלו. ביערות הקים את יחידת הפרטיזנים היהודים "נקמה" במסגרת חטיבתו של פדיה מארקוב. בסוף ספטמבר 1943 החליט הפיקוד הסובייטי לפזר את היחידה היהודית ורוב הנשק נלקח ממנה. יוסף וקבוצת חבריו עברו לפיקוד הפרטיזנים הליטאים. ב-7 באוקטובר 1943 הותקפו יוסף ו-35 אנשיו בידי כוח גרמני ואחרי קרב קשה כל חברי הקבוצה נהרגו למעט ניצולה אחת.
אוסקר גליק
אוסקר גליק נולד בפולין. בילדותו המוקדמת עבר עם הוריו לאוסטריה, ושם גדל והתחנך. בווינה פגש אוסקר חבר נעורים ששירת בכוחות הגרמניים בעיר. חבר זה סידר לו תעודות אריות מזויפות כפולני ממוצא גרמני, וכך הצליח אוסקר לפעול למען היהודים הכלואים במחנות העבודה. הוא הפך למנהל בכיר במפעל הפרווה. בסוף 1941 הציע לבעלי המפעל להעביר את עובדי הכפייה היהודים ובני משפחותיהם לשני בניינים גדולים מול בניין המפעל. המרחק בין שני הבניינים היה של כמה מאות מטרים. היהודים קראו להם "הבלוק הראשון" ו"הבלוק השני", ובהם התגוררו כאלף אנשים בצפיפות גדולה. הבלוקים גודרו בגדרות עץ ונאסרה היציאה מהם ללא רישיון עבודה. בבלוקים הוקמו תאים של המחתרת היהודית והם שימשו נקודת מעבר לחברי המחתרת שיצאו מן הגטו דרך תעלות הביוב בדרכם להצטרף ליחידות הפרטיזנים ביערות הסביבה. בעת החיסול הסופי של הגטו בשנת 1943 הציל מעבר סודי זה את חייהם של חברי המחתרת. באמצעות קשרים עם עובדי המפעל הלא יהודים, הצליחו היהודים לקנות מצרכי מזון ולהשלים את המנות הזעומות שסיפקו להם הגרמנים. כמו כן יכלו למכור ולהחליף חפצי ערך מגוונים בתמורה לאוכל. בכל יום ראשון לא עבדו "יהודי העבודה" וניתן להם אישור מיוחד ללכת בקבוצות ועם מלווה אל בית המרחץ היחיד בשטח הגטו. בדרך זו התאפשר הקשר עם היהודים שנותרו בגטו והיה אפשר לבקר קרובים וחברים שנותרו בחיים. כל זאת בזכות פועלו של אוסקר גליק ותוך סיכון חיים מתמיד. באחד הימים חשפו שני עובדים לא יהודים מהמפעל את יהדותו של אוסקר, והגרמנים הוציאו אותו מייד להורג. כעבור כמה ימים אסרו גם את אשתו מינה דולגיצר וירו בה.
דוד גליק
דוד גליק היה עו״ד מפיטסבורג ארה״ב דיבר גרמנית שוטפת. בשנים 1937-1936 נשלח לגרמניה כדי לחבר בין יהדות גרמניה לבין הרשויות הגרמניות שעסקו בענייני הגירה בערים הגדולות. לפני המלחמה, נפגש גליק בברלין עם שגריר ארה״ב, הקונסול הראשי האמריקאי וסגן הקונסול. הגורמים הללו ארגנו לגליק פגישה עם היינריך הימלר (בליווי של סגן הקונסול גייסט שנכח במקום על מנת להגן על גליק). בפגישה, גייסט וגליק הבטיחו שלא יפרסמו לתקשורת את מאמציהם לקידום הגירתם של יהודים אל מחוץ לגרמניה. לפגישה הצטרף גם ד״ר קארל הסלבאכר שהיה ממונה על “סוגיות יהודיות״ מטעם הגסטפו. לפי גליק, הסלבאכר הציג לפניהם ארון ניירות שהכיל שמות, כתובות ומקצועות עבודה של אלפי יהודים חשובים. גליק נשאר בגרמניה למשך חודש ואז שב לארה״ב כדי לעדכן את הממונים עליו. בשנת 1937, התבקש גליק לחזור לגרמניה כדי להיפגש שוב עם הימלר. לפגישה הצטרף ד״ר ורנר בסט, סגן מנהל הגסטאפו. גליק קיבל מהגרמנים אישור לבקר בחופשיות בערים שונות בגרמניה. כך עבר ממקום למקום, נפגשים עם יהודים ואסף מידע. באוקטובר 1937, גליק ניהל מו״מ לשחרורם של 120 יהודים ממחנה דכאו וסייע ל-3,000 פליטים יהודים להגר לדרום אמריקה. הגסטאפו הסכימו לשחררם בתנאי שיעזבו מידית את גרמניה. בעזרתו של היהודי מאוריסיו הוכשילד מבוליביה, הצליח גליק להעביר את היהודים ששוחררו לבוליביה. עד היום לא ברור מדוע הימלר אישר לגליק, היהודי האמריקאי, להסתובב בחופשיות ולהיפגש עם נציגים יהודים כדי לקדם את הגירתם אל מחוץ לגרמניה,לאפשר את שחרורם של 120 יהודים ממחנה דכאו, ולאשר לכ-3,000 פליטים יהודים להגר מגרמניה.
וולף גלפרין
וולף גלפרין נולד בליטא בשנת 1927. עם פלישת הגרמנים ביוני 1941 ניסתה המשפחה להימלט מזרחה, אולם שבה לקובנה. באוגוסט 1941 הוכנסה לגטו עם כל יהודי קובנה. את אקציית הילדים במרץ 1944 עברו ילדי המשפחה בשלום. עם חיסול גטו קובנה ביולי 1944 נשלחו אל המחנות אלפי יהודים, בהם גם הילדים ששרדו. התחנה הראשונה במסעם הייתה מחנה הריכוז שטוטהוף, משם המשיכו רק הגברים למחנה העבודה לנדסברג בדרום גרמניה. לאחר כשבוע במחנה נוכחו הנאצים כי בין המבוגרים יש גם 130 ילדים. הילדים הועברו למכלאה לקראת השמדתם. וולף, בן 17, זחל בין הגדרות כדי לחבור לאחיו הצעיר שלמה, לבל ילך להשמדה לבדו. לאחר יממה נשלחה הקבוצה אל מחנה דכאו. זו הייתה קבוצה של 131 ילדים שכונתה לימים “הילדים מגטו קובנה״. וולף הוביל את הקבוצה בתרגילי סדר והנהיג משמעת שהפכה את חבורת הילדים הבודדים והזרים זה לזה לקבוצה מגובשת. כושר המנהיגות ובעיקר הדוגמה האישית של וולף הביאו את הילדים לקבל את סמכותו. מדכאו הועברו חברי הקבוצה בקרונות רכבת לאושוויץ-בירקנאו. שני ילדים קפצו מהרכבת הנוסעת. כשהגיעו למחנה התייצבו הילדים על רמפה והחלו בתרגילי סדר קבוצתיים בהדרכתו של וולף. נראה כי המופע המאורגן והמסודר השפיע על החלטת הגרמנים לקלוט את הקבוצה במחנה ולא לשלוח את הילדים היישר לתאי הגזים. כעבור כחודשיים נשלחו 90 מהילדים להשמדה בשתי סלקציות. וולף הופרד מהקבוצה ונשלח לעבודות כפייה במחנה זקסנהאוזן. משם הוצא לצעדת המוות. הצעדה הסתיימה במאי 1945 בעיר שוורין, אשר שוחררה בידי הצבא האמריקאי. שליש משורדי קבוצת הילדים נשארו בבירקנאו חמישה וחצי חודשים, עד ששולחו לצעדות המוות. רוב הילדים הופנו למחנות באוסטריה ושוחררו במאי 1945 בידי הצבא האמריקאי. אחדים הובאו למחנה בוכנוואלד בגרמניה ושוחררו באפריל 1945. זכה באות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
רובר גמזון
רובר גמזון נולד בצרפת בשנת 1905. בשנת 1923, שהוא בן 18 בלבד, ייסד רובר את קבוצת הצופים היהודית, וזו התפתחה בהמשך לתנועת הצופים היהודים בצרפת. את חבריה הראשונים גייס ממעון ילדים בקרבת אזור מגוריו. הצטרפו גם תלמידי הסמינר לרבנים ובני משפחות מהגרים יהודים מהרבעים העממיים שהגיעו ממזרח אירופה ומצפון אפריקה. במלחמת העולם השנייה מונה גמזון לתפקיד קצין קשר במפקדת הארמייה הצרפתית הרביעית. לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה פעל להקמתם מחדש של מוסדות תנועת הצופים היהודים באזורי משטר וישי ובאלג'יריה הצרפתית וחידש את פעילותה בערים שאליהן התחילו להגיע המוני פליטים יהודים שברחו מהחלק הצפוני שנכבש על ידי הגרמנים. יזם וארגן מעונות לילדים, מרכזי סעד, בתי מלאכה וחוות הדרכה לחקלאות בכפרים וליצירת מוסדות שיכון, סעד, תעסוקה, הכשרה מקצועית ותרבות לילדים יהודים. בשנת 1942 מונה לחבר הנהלת אוז'יף, ופעל בארגון זה עד סוף 1943. הוא ייסד את רשת ההצלה "השישית", שהנפיקה תעודות זהות מזויפות, שיכנה ילדים בבתיהן של משפחות לא יהודיות, במוסדות דת ובמוסדות לא יהודיים אחרים, והבריחה יהודים לספרד ולשווייץ. הארגון היה נתון במעקב קבוע של הגסטפו. הגרמנים עצרו, עינו ורצחו עשרות מחברי הארגון ואחרים שולחו לאושוויץ ושם נרצחו. רובר הצטרף למפקדת ארגון המחתרת "הצבא היהודי" והיה ממפקדיו, ובהמשך תרם לאיחוד כל הארגונים החמושים בצרפת. בסוף 1943 הקים פלוגת פרטיזנים יהודים שפעלה במחוז טארן בדרום מערב צרפת. רובר קיבל ציוד צבאי רב מבעלות הברית, ויחידתו הייתה בין יחידות הפרטיזנים ששחררו באוגוסט 1944 את הערים קסטה ומזימה. שרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1949 בראש קבוצה של 50 מבוגרי תנועת הצופים היהודיים שהקים בצרפת. זכה באות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.