יהושע בירנבאום נולד בפולין בשנת 1902. הני ויידן נולדה בפולין בשנת 1905. משפחותיהם של יהושע והני היגרו לגרמניה. הני ויהושע נישאו בשנת 1927. באוקטובר 1938 נשלח יהושע, בעל האזרחות הפולנית, לעיר הגבול זבונשין עקב החמרת הצעדים האנטי-יהודיים של הנאצים. הני הייתה אז אם לחמישה ובהיריון. היא שלחה את ילדיה להולנד לבדם ובתושייה רבה הביאה גם לשחרורו של בעלה. המשפחה התאחדה בווסטרבורק שבהולנד. בסוף 1939, בהיותם פליטים, נשלחו למחנה המעבר ווסטרבורק. בשנת 1941 הובאה לראשונה למחנה קבוצה של 50 ילדים יתומים, והגרמנים הטילו על בני הזוג בירנבאום לטפל בהם. הם היו דוברי גרמנית והצליחו לתקשר היטב עם שלטונות המחנה ועם הילדים. עם הזמן עלה מספר הילדים והגיע ל-300. בני הזוג עשו הכול כדי לכלכל אותם, כדי למנוע מהם להגיע למשלוחים למחנות הריכוז וכדי להבריחם בעזרת המחתרת ההולנדית. בתם סוני מספרת: "כל פעם שהכינו רשימה לגירוש, היה אסור להיכנס למקום ששמרו את הרשימות עד שלא פרסמו אותם. או אבא או אימא היו מתגנבים, בסכנת חיים לתוך המקום הזה, מוצאים את הילדים שהיו ברשימה ומתחילים לפעול מייד שלא יישלחו." משפחת בירנבאום החזיקה בסרטיפיקטים מהצלב האדום שהיו מיועדים להחלפתם כנגד גרמנים-טמפלרים שהתגוררו אז בפלשתינה. הסרטיפיקטים לא מומשו לבסוף. בתחילת 1944 הייתה להם הזדמנות להתפנות מווסטרבורק למחנה טרזין, אך יהושע סירב להצעה, והם פונו בפברואר 1944 למחנה ברגן-בלזן. על המעבר מספרת סוני: "זה היה נורא. עמדו שם חיילי אס־אס עם כלבים וצעקו יהודים חזירים. צעדנו 6 קילומטרים עד למחנה אחרי שלא אכלנו יום וחצי. היו אנשים שלא היה להם כוח והם נשברו בדרך." בשל ניסיונם בטיפול בילדים ביקשו הגרמנים מיהושע והני לטפל ב-50 ילדים. כמעט כולם ניצלו. סוני מתארת את אומץ לבה של אימה: "היא הלכה אל המפקד... היא לא פחדה. היה אסור לדבר, לגשת ככה. אבל היא הלכה ודיברה. וממש נלחמה על חיי הילדים. נלחמה! ואימי הייתה גונבת אוכל בכל מיני דרכים ערמומיות." על ליל הסדר שארגן יהושע בירנבאום כתב יוסף וייס, זקן המחנה: "כ-90 ילדים ישבו סביב לשולחן לבושים במיטב הלבוש של המחנה ופניהם קרנו. "אבא" בירנבאום ערך את הסדר בנוסח מסורתי..." ועל הרעב: "הרעב היה מכאיב, כל הזמן ניסו להשיג אוכל... אני לא מבינה איך בכלל היה להורים שלי הכוח לדאוג לעוד ילדים..." בין הילדים שהיו בחסותם של הני ויהושע הייתה אסתר דבורה רייז-מוסל. והיא מספרת: "בני הזוג היו יצירתיים בטיפול בילדים. הגיע ילד שממש היה גוסס מרעב, והם לקחו סוכרייה, הפכו אותה למי סוכר והצילו אותו. הם טיפלו גם בכינים. כשאני סבלתי מכינים, הם גילחו לי את הראש, השאירו פוני ושמו לי מטפחת, שרפו את הבגדים והביאו לי בגדים אחרים." גם הילדים של בני הזוג בירנבאום סייעו מאוד בכל המשימות: "הם טיפלו בנו בשמחה, ואנחנו זוכרים להם את זה עד היום... הרגשתי כאילו אני בת משפחה שלהם." בשבועיים האחרונים לפני השחרור פונו כולם ל"רכבת האבודה", אשר נסעה כשבועיים ללא יעד ברור תחת הפצצות של בעלות הברית. על שאירע כשהגיעו הרוסים מספרת סוני: "לכי תמצאי מקום ל-40 ילדים. אז אימא שלי התרוצצה בכפר עד שהיא מצאה איזה בית שיכולנו ללכת לשם עם כל הילדים." ההורים המשיכו לטפל בכל הילדים עד שהוחזרו להולנד. לאחר המלחמה שבו בני המשפחה להולנד וייסדו בית יתומים חדש שבו שיכנו את הילדים שהצליחו להציל. אליהם צורפו יתומים שהוצאו ממסתור. הני ויהושע שרדו ועלו לארץ ישראל בשנת 1950 עם 6 ילדיהם ו-15 יתומים שהביאו איתם. מאות ילדים ניצלו בשואה בזכות בתי המחסה שניהלו במחנות שהקימו הגרמנים. לדברי יהושע: "בהשוואה להמון האומללים, מספר הילדים שניצלו אינו גדול... בכל זאת זה היה מראה מרהיב: כאשר חזרתי לאמסטרדם על גבי משאית, הכיר אותי ילד שטייל בסביבה עם אימו. הילד חיבק אותי קורן מרוב אושר. אבל אחרי זה באו אימהות ושאלו אותי: למה הילד שלי לא חזר? יחד עם אימהות אלה אשא את הכאב הזה כל ימי חיי." זכו באות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.